"צלף אמריקאי", ארה"ב 2014
2 כוכבים
מקצוען אמיתי, וקלינט איסטווד הוא בוודאי אחד שכזה, היה נוטל את התסריט של ״צלף אמריקאי״ ומשליך אותו למדורת ל״ג בעומר הקרובה. אלא שאיסטווד אינו רק מקצוען, הוא גם אדם הגיוני, כזה שיודע כי בגיל 84, ולאחר שסרטו האחרון ״נערי ג׳רסי״ חטף מכל הכיוונים, לא נכונו לו עוד הרבה הצעות בימוי. לכן הוא נטל על עצמו את הפרויקט שאישים כמו סטיבן ספילברג או דיוויד או. ראסל שמטו מידיהם קודם לכן.
ובעצם, מדוע שלא יעשה זאת? איסטווד נדרש פה בסך הכל למחזר חומרים פילמאיים מהסוג שהוא כבר טיפל בהם בעבר. במיוחד מזכיר ״צלף אמריקאי״ את ״המקצוע: לוחם״ - אותה תועבה פוליטית שאיסטווד ביים ב־1986, ובמהלכה הצדיק את ההתנפלות של הצבא האמריקאי, בניצוחו של הנשיא רונלד רייגן, על האי הקריבי הזעיר גרנדה, שנחשד אז, שומו שמיים, בפזילה לכיוון הקומוניסטי.
איסטווד, וזו כמובן זכותו המלאה, הנו פטריוט בעל השקפת עולם ימנית מוצקה, שאותה הפך לקרדום לחפור בו. בין אם מדובר בסרטים מסוכנים שבהם רק כיכב כשחקן קופה מצליח (״הארי המזוהם״), ובין אם אלה סרטים ספוגי אמונה נוצרית קיצונית כמו ״הנוקם״, ״מיסטיק ריבר״ או ״מיליון דולר בייבי״.
התפיסה הפשיסטית המוכרת, שרואה ביצור האנושי מעין המשך דרוויניסטי לעולמם של חיות הטרף, וזאת בלי לקחת בחשבון את הפילטר המוסרי והתרבותי שבו מתהדר האדם לדורותיו, משרתת את איסטווד לאורך קריירת בימוי שראשיתה ב־1971. יש בה, בקריירה הזאת, לצד שיאים מוכחים, גם נקודות שפל לא מועטות.
בעיקר מההיבט המוסרי. מהבחינה הזו, ״צלף אמריקאי״ רק מצטרף לדוגמאות רבות שאינן קלות לעיכול, המציבות את הרובה/האקדח/התותח/מטוס ההפצצה כאייקון הלאומי שמבטא באופן הבהיר ביותר את הנפש האמריקאית ומהווה עבורה פסגת הרגש.
כריס קייל, גיבור הסיפור ב״צלף אמריקאי״, נולד בטקסס, ועל פי עדותו הכתובה, שעליה מתבסס סרט זה, הוא אחז ברובה ציד מגיל ינקות. כלי הנשק האישי, בצירוף אמונה דתית יוקדת שהוספגה למחזור הדם שלו על ידי אביו הדומיננטי, הפכו את אישיותו - גוף ונפש - למכשיר רצח עילאי, שחיפש ללא הרף ייעוד לעצמו. זאת הוא מצא באותו שידור טלוויזיה שתיעד את קריסת המגדלים התאומים בספטמבר 2001. או אז התגייס קייל ליחידה מובחרת ונודע כצלף המצטיין ביותר בתולדות הצבא האמריקאי. לפחות 160 הורדות/סיכולים ממוקדמים/מעשי רצח נזקפו לזכותו. הוא עצמו נורה למוות לפני שנתיים, אלא שאירוע טרגי זה אירע לאחר שחרורו מהשירות הצבאי בעיראק, והוא מחוץ לטריטוריה העלילתית של ״צלף אמריקאי״.
שלוש השנים שאותן עשה קייל כמחסל אינדיאנים, סליחה מוסלמים־עיראקים, מהוות את עיקר העלילה ב״צלף אמריקאי״. זהו למעשה מעין סרט מופשט, כוריאוגרפיה של הרג. אדם במחבוא, כוונת צלפים, אצבע סוחטת את ההדק, ומולו מישהו כהה עור, חשוד על בטוח, קורס במחול מוות מסוגנן. במקום לחפש הצדקות מוסריות/צדקניות למלאכת הרג אינטנסיבית זו (כפי שקרה בסרט ״מטען הכאב״, שהוכתר לפני חמש שנים כחתן האוסקר), נוקט סרטו של איסטווד טקטיקה שונה לגמרי, כאשר הוא מרחיק מעצמו את המעגל הפוליטי, וכמו משתדך בכוח אל ז׳אנר סרטי המערבון.
מובן שהשיוך המערבוני מקל על כולם. על היוצר, שיכול להסתתר מאחורי המיתוסים ההוליוודיים הקלאסיים; על הקהל, שמוזמן להרדים לשעתיים את עירנותו הפוליטית לטובת טיפוח של נוסטלגיה לאקדוחנים בנוסח ג׳ון ויין, גרי קופר או אפילו קלינט איסטווד (הצעיר). ומעל כולם, מבקרי הקולנוע שיכולים לחסוך לעצמם התמודדות מוסרית לנוכח המשתמע מהסרט ולהתרכז טוב־טוב בהשוואה אסקפיסטית בין סרט זה ובין מערבוניהם של ג'ון פורד והווארד הוקס, שהופקו בעידן שבו הרבו להלל את הקולוניאליזם ולא חיפשו תירוצים או אבקות כביסה מוסרניות כדי להתמרק מפניו.
בסצינת השיא של ״צלף אמריקאי״ נראה קייל כשהוא מכוון את רובה הקטל שלו אל גבו של ילד עיראקי, ובה בעת נושא תפילה לישו הטוב. בתפילתו מייחל הצלף שהילד לא יעשה שימוש מגונה במטול רימונים, שאסף זה עתה ברחובות הקרב של העיר פאלוג׳ה. שהרי אם יעשה זאת, ייאלץ הנוצרי הטוב לנעוץ כדור בגבו של הילד. במקום להרחיב את הדיון אל הנקודה הפוליטית והמוסרית שדוחפת בן 7 לכוון אר־פי־ג׳י נגד כלי רכב אמריקאיים, מעדיף איסטווד לטמון ראש בתלולית החול הפטריוטית/נוצרית ולחפש נקודות רפרנס בתולדות המערבון. בכך למעשה מתמצה הכשל של ״צלף אמריקאי״.
תום סטרן, צלמו הקבוע של איסטווד מאז 1992, עושה כאן עבודה מרשימה (בייחוד בסצינות המתעדות סופות חול מדבריות), שבאופן מפתיע מוגשת על הבד בגוונים בהירים הרבה יותר מה¬מקובל בסרטי איסטווד הכהים והחשוכים בדרך כלל. ברדלי קופר, המגלם את הצלף שאינו שוכח לרגע את ישו מושיעו, יאסוף בוודאי בעוד שלושה שבועות את פסלון האוסקר עבור המאמץ שהשקיע בהרמת המוראל הפטריוטי באמריקה.