הביטו בה. בעיניה הגדולות. בתלתליה הבלונדיניים. האזינו לקולה המתוק. לצחוקה. לשירתה. צפו בה רוקדת, נעה, חוגגת, נותנת את עצמה, מתמסרת למצלמה. האין היא נפלאה? מקסימה? כובשת? מי לא היה רוצה ילדה כזאת, שמחה, טובת לב, מושלמת. כל כך מושלמת. כמו פוסטר. עם פוטו-שופ. אבל היא, שירלי טמפל, היתה הדבר האמיתי.
שנות ה-30 של המאה ה-20, עם פרוץ השפל הכלכלי, היו שנים קשות ומכאיבות לאומה האמריקנית הגאה. מיליוני עניים, מובטלים, מיואשים, ניסו לשרוד. להיאחז בציפורניים בחיים. לשם כך, נדדו ממקום למקום ועבדו בכל עבודה מזדמנת, מחפשים אחר נחמה, קצת נחמה, משהו שישכיח לרגע את צרות היומיום, משהו שיאפשר להם לצחוק קצת, ליהנות קצת, להתרגש קצת ולשחרר את הדמעות שיושבות להם עמוק בתוך הנשמה.
שירלי טמפל
אז הם הלכו לקולנוע. זה היה זול ונגיש וחומל ומרפא. על המסך הציצה בהם, ניחמה אותם, אותה ילדה יפה ומתוקה, ילדת פלא, שהגיעה, עטופה בצלופן מרשרש, במשלוח מיוחד מהוליווד, אבל בסרטים עצמם נאבקה בנחישות בגורלה ויכלה גם יכלה לו.
טמפל נפטרה השבוע לפני שנה, בגיל 85. אך היא, במיוחד היא, תמיד תישאר צעירה לנצח. הקריירה הקולנועית שלה היתה, איך לא, קצרה. היא זרחה בשמי הוליווד ובחרה לעזוב כשהגיעה לגיל 21, בוגרת, נשית, כבר לא ילדה. אבל הותירה מאחוריה מורשת קורצת לכל אמא דוחפת וילדה שמשתוקקת להיות סטארית. את הקריירות המשגשגות שלהן חייבות מיילי סיירוס, בריטני ספירס, דרו ברימור, התאומות אולסן ועוד שחקנים וזמרים רבים, ברחבי העולם כולו, ממייקל ג'קסון ועד חוזליטו, לתופעה הייחודית שנקראה שירלי טמפל.
היא נולדה ב-23 באפריל 1928, בשעה תשע בערב, בעיירה סנטה מוניקה שבדרום קליפורניה, חודשים לא רבים לפני הקריסה בוול סטריט, לבנקאי ג'ורג' פרנסיס טמפל ולאשתו החיננית גרטרוד אמיליה קריגר, האשה מאחורי התופעה, או ליתר דיוק האמא מאחורי הילדה, שהיתה כמובן חובבת ריקוד מושבעת. היו לה שני אחים בוגרים ממנה, שענו לשמות ג'ק וג'ורג', אבל היא, שירלי, היתה הממתק של המשפחה.
סרטים שנשכחו מהלב
כבר בגיל 3, בליווי אמה המתפעלת שגם טרחה לעצב את שיערה, החלה לקחת שיעורי ריקוד בסטודיו של גברת מגלין בלוס אנג'לס. וכעבור זמן קצר התגלתה ע"י ג'ק הייז וצ'רלס למונט, שני מפיקים שחיפשו ילדים לפרויקט יצירתי במיוחד: סרטים קצרים שהיו בעצם פרודיות על סרטי מבוגרים. שירלי הביישנית, מספרת האגדה, אמנם הסתתרה מאחורי הפסנתר שבסטודיו, אבל סוף טוב הכל טוב, היא נבחנה, התקבלה ואמה חתמה על חוזה שהעניק לה 10 דולר ליום צילום. השנה היתה 1931.
כעבור שנתיים, אחרי שכיכבה באותם סרטונים, פנו למשפחה אנשי חברת הסרטים פוקס וטמפל הפכה לכוכבת כל-אמריקאית. בסך הכל כיכבה, בתקופה קצרה למדי, בין השנים 1934 ו-1938, ב-21 סרטים (מתוך 43 שבה השתתפה בסך הכל). סרטה הראשון, "Stand Up and Cheer", היה הסרט ההולם, המצופה, בתקופה של ייאוש ודכדוך, פנטזיה מתקתקה שנוסכת תקווה בלבו של כל אחד מצופיה. ההצלחה היתה מידית. אמריקה התאהבה בה. הוליווד יצאה מגדרה. וכבר באותה שנה, כשהיא בת 6 בלבד, זכתה באוסקר מיוחד לשם כבוד, תתארו לעצמכם.
סרטיה, אם נהיה כנים עם עצמנו, נשכחו מלב. אנחנו זוכרים מהם בעיקר את הפרצוף. את הפנים המתוקות, את הקול החמוד, את הריקודים התוססים, אבל לא את העלילה. כי הסרטים הללו, בדיוק כמו היום, היו מה שמנכונה "סרטי תעשיה". כלומר, מוצרים שנועדו למכור בידור להמונים, סרטי נוסחה שבהם הילדה שירלי, כך נקראה בלא מעט מסרטיה, מתגברת בחוצפה, בשובבות, עם לא מעט אומץ לב ותמימות כמובן, על כל מהמורות והמכשולים בדרכה לכותרות הסיום של הסרט, שם מצפה לה, ולצופים, האושר הנכסף.
טמפל, נציין, לא היתה רק ילדת הפלא המצליחה ביותר באמריקה באותה תקופה. היא היתה הכוכבת הכי גדולה בכלל והאפילה על נשים מנוסות, בוגרות ומלוטשות בהרבה, ובמשך 4 שנים ברציפות, 1935, 1936, 1937 ו-1938, נבחרה לכוכבת הקופתית ביותר בארה"ב. אנחנו זוכרים את פניה בעיקר, כי כוחה של טמפל, תחת תלתליה המוקפדים, היה במימיקה. לכווץ גבות. לעשות פרצוף. להיות עצובה. להיעלב נורא. לדבר ולהתפנק כמו תינוקת. ואז לחייך ולהאיר את המסך באור יקרות. להיות ילדה, אתם יודעים. ילדה מתוכנתת, אבל ילדה. את הצייר סלבדור דאלי זה הרגיז. עד כדי כך שטרח ועמל והקדיש לה, לילדה הרחוקה מהוליווד, את ציורו "שירלי טמפל".
טמפל, בגיל 77, מקבלת פרס מפעל חיים מאיגוד שחקני המסך. צילום: רויטרס
שירלי כבר היתה אז בת 11. השיא היה מאחוריה וגם סרטה הידוע מכל "היידי בת ההרים". היא עמדה להפוך לנערה. גופה ישתנה. היא תגבה, תתעגל ולא תוכל עוד לעשות פרצופים למצלמה מבלי שהדבר ייראה נלעג או פתטי. וברקע אפשר לציין גם את ההחמצה הגדולה באמת של חייה. חברת מטרו גולדווין מאייר ביקשה לשכור את שירותיה להפקת הסרט "הקוסם מארץ עוץ", אבל פוקס דחתה את הבקשה על הסף. הנערה ג'ודי גרלנד, גבוהה ממנה ומבוגרת ממנה ב-6 שנים, זכתה אפוא בתפקיד דורותי ובתהילת נצח.
בשנות ה-40 שיחקה כבר בסרטים למבוגרים, מערבון לצד מלודרמה לצד קומדיה, והתהילה, איך לא, דעכה לאיטה. ועם זאת, ולמרות הכל, מעניין לציין שהיא לא יצאה מדעתה. לא השתכרה. לא נטלה, ככל הידוע, סמים. והדבר המוזר היחיד שעשתה, או לא, הוא להינשא, בגיל 17 בלבד, 3 שנים אחרי שהתנשקה לראשונה על בד הקולנוע (בסרט "מיס אנני רוני"), לחייל נאה בשם ג'ק אגאר, לו הרתה גם וילדה את בתה לינדה סוזן.
אחרי שהתעלל בה, השניים התגרשו כעבור 4 שנים בלבד. טוב, החיים זה לא ממש סרט הוליוודי מתקתק. ואולי כן. כי אחר כך התפנה מקום בלבה לאהבת חייה, הקצין צ'רלס בלאק, עימו התחתנה כמה חודשים אחרי שהתגרשה, בגיל 22, ב-1950. לשניים נולדו שני ילדים, בן ובת, צ'אלי הבן ולורי.
ואז, למעט הופעות ספוראדיות בטלוויזיה, החלה הקריירה השנייה של טמפל, הציבורית, הפוליטית, המרשימה למדי, כדיפלומטית. ב-1967 עוד ניסתה להיבחר, מטעם המפלגה הרפובליקנית, לקונגרס (אך כשלה). אך מרבית הזמן הוקדשה ליחסי החוץ של ארצה, אם כשגרירה של ארגון האומות המאוחדות ובוודאי כשגרירת ארה"ב בגאנה וגם בצ'כוסלובקיה, בדיוק ב-1989, השנה של "מהפכת הקטיפה". אך עבור אמריקאיות רבות, מאבקה ההרואי בסרטן השד, בגיל 54, הפך אותה לגיבורה אמיתית.
אם אתם רוצים גם להאזין לה, אתם מוזמנים לנסות את On the Good Ship Lollipop" ", שיר שביצעה בסרט "עיניים זוהרות". היא לא היתה זמרת גדולה, אבל הקסם השורה עליה מדבק, מבהיר היטב מדוע היתה לאגדה, וקשה, עדיין, אחרי כל אותן שנים, שלא להתאהב בה, ללכת שבי אחריה.