בחירתה של סופי: השחקנית שמספרת איך יצאה מחיים של זנות וסמים

סופי אוסטריצקי  לא הייתה צריכה הרבה זמן  כדי להיכנס לתפקיד בסרט עטור השבחים "את לי לילה", של אסף קורמן. היא תופסת מהר. יש לה חוכמת רחוב שאף אחד לא יכול לקחת ממנה. היא קנתה אותה בשנים רבות של חיים ברחוב - כעולה חדשה שנאלצה להתאקלם במדינה אחרת, כנרקומנית, כזונה. והיא הגיעה לעולם המשחק רק בגלל שרצתה שאותם חיי רחוב יסתיימו בהפי אנד, בסרט דוקומנטרי.
 

"הגעתי למשחק במקרה". היא מפתיעה, "לא חשבתי שאני יכולה. פעם אחת אמרתי לאמא שלי, עוד כשהייתי בבית הספר, שאני רוצה ללמוד משחק, היא ענתה לי: "מה? זאת התשוקה שלך? את כל הזמן נמצאת בתיאטרון שאת רוצה ללמוד ולהפוך את זה למקצוע? אז הבנתי שזה לא התחום בשבילי, שכנראה אני לא מהסוג הזה של אנשים. גם שמעתי שלא לוקחים פה ללמוד משחק, אם יש לך מבטא, ותמיד היה לי מבטא. אני גם לא חושבת שמתישהו איפטר ממנו".
 

הכניסה לעולם המשחק הגיעה, כאשר מלהקת ראתה אותה בסרטו הדוקומנטרי של אוהד יתח, "לאהוב את סופיה״, שם תועדו חייה כנרקומנית המכורה לסמים קשים וכמי שעוסקת בזנות. לדבריה, מתוך בחירה. באחד הקטעים הקשים בסרט נראית אמה של אוסטריצקי עומדת מחוץ לרכב, בה בעת שבתה מקיימת במכונית יחסי מין עם לקוח.
 

יתח פגש את אוסטריצקי כשחיה ברחוב והיא הסכימה לקחת חלק בפרויקט שלו. משם הגיעה לסרטו של יוסי מדמוני ״בוקר טוב אדון פידלמן״. לאחר מכן קיבלה הזמנה לתפקיד בתוכנית ״30 שקל לשעה״. "אחרי זה כבר לקחתי סוכנת ונשארתי", היא ממשיכה, "אמרו שיוצא לי טוב. זה היה די מפתיע, אבל לא שהיו לי עוד אלף אפשרויות שעמדו בתור. לא היה לי מה להפסיד וגם אהבתי את המשחק ואת מה שקורה בצילומים".
 

תחנת השיא שלה בדרך היא התפקיד ב"את לי לילה", שמגולל את סיפורה של חלי (לירן בן שלוש, רעייתו של קורמן, שכתבה גם את התסריט), מאבטחת בת 27, שמקדישה את חייה לטיפול באחותה גבי (דאנה איבגי), הסובלת ממוגבלות שכלית. אוסטריצקי מגלמת בסרט את בעלת המעון, שבו מטופלת גבי.

אבל עוד בטרם נצלול לתרומתה לסרט, צריך לחזור להתחלה של אוסטריצקי בישראל, שכמו אצל כל העולים החדשים, הייתה מאד לא קלה. "כשעלינו לארץ היה קשה מאוד להוריי ולי. אני תמיד הייתי מוזרה והרגשתי די זרה ומנותקת. אחר כך התחלתי לשיר, כי זאת הייתה דרך למצוא חברים, ומצאתי את מקומי בין הפריקים והפנקיסטים הרוסים. הייתי סתם פריקית. הקמנו להקה, הפכנו למוכרים בקהילה ואחר כך התפרקנו והלכתי לרחוב".
 

את הרקע הביוגרפי שלה, מעבירה אוסטריצקי כמו סרט נע, כמעט ללא רגשות. רק לגמור עם זה. למה להתעסק עם מה שאי אפשר לשנות, היא גורסת. "עליתי ממולדובה בשנת 1991, כשהייתי בת 13 וחצי. בחודשים הראשונים הסתובבנו בין הבנות דודות של אמא, שנולדו פה. אחר כך שכרנו דירה ביבנה, כשעדיין לא הגיעו אליה עולים אחרים. הילדים הקטנים רצו אחריי ברחוב וצעקו לי כל מיני שאלות מוזרות, כמו "האם זה נכון שברוסיה לא היו לנו חזיות". עכשיו זה נשמע לי מצחיק, אז זה היה מוזר ולא נעים. למדתי ללכת ברחוב בלי לראות או לשמוע אותם".

"לא מאוהבת בעצמי" סופי אוסטריצקי. צילום: אריאל בשור

להתעלם. אחרי חודשיים עברנו לבת ים. בדרך לשם עברנו בתל אביב, בשעה מאוחרת בלילה, נסיעה קצרה, ואני התאהבתי. אי אפשר להסביר את זה. תל אביב הייתה עבורי כמו כלה מכוסה שלא ראיתי את פניה אפילו, אבל התאהבתי בכל זאת. ועם הזמן, ותוך כדי ההיכרות עם העיר, זה רק התחזק. לא הצלחתי לכתוב שיר אהבה בודד לבן אדם, אבל לעיר הזאת כתבתי שניים".

ולמרות קשיי העלייה, לאוסטריצקי אין בטן מלאה על תהליך הקליטה. "האנשים כאן טובים. אני לא חושבת שבמדינה אחרת הייתי שורדת ברחוב כמו ששרדתי פה. זה לא היה מצליח לי באותה מידה. גם לא התמקדתי במחשבות על קשיי העלייה, זה נראה לי די טפשי. להוריי היה קשה יותר, אבל זה מובן, הם היו כבר מבוגרים, אבל הם הצליחו לא רע בהתחשב בנתונים שהגיעו איתם לארץ – גיל, מקצוע, שפה. במשפחה שלנו לא מקובל התלונן, לכן גם מהם לא תשמעי דברים שכל כך אופנתי עכשיו לדון בהם".

"לא. הסמים לא הגיעו בגלל אף סיבה. רציתי לקחת אותם, בצורה אובססיבית כמעט. לקחתי אותם עוד בתקופת הלהקה הראשונה, אבל אחרי שהתפרקה, זה מה שנשאר לי. סדר היום ברחוב לא ממש שונה מסדר יום של כל אדם שעובד קשה: להרוויח את הכסף, לקנות את מה שצריך, לקחת את מה שצריך, בדרך פוגשים אנשים, מדברים איתם, לפעמים זה פותח אפשרויות, לפעמים מביא לצרות, ואז צריך להתמודד איתם. פשוט תחליפי 'סמים' ב'מצרכים' ו'עבודה בכביש' ב'עבודה במפעל/משרד'. אותו דבר. פחות חשבונות, יותר שוטרים".

"ברחוב ראיתי סוף-סוף ישראל אמיתית כזאת, תל-אביב אמיתית, הקישקע שלה. והתאהבתי עוד יותר בעיר", היא ממשיכה, "שם כנראה רחשתי את נסיון החיים שעזר לי אחר כך לשחק. אז גם פגשתי את אוהד (יתח), שהציע לעשות סרט על חיי ברחוב. הוא רצה שהדוקו שלו יסתיים בהפי אנד, אז נגמלתי, וחזרתי הביתה, ומצאה אותי להקה אחרת, ״תיקון חצות״, שאיתם אני שרה עכשיו. ואז הגעתי למשחק".

"כן. כמו עלה ברוח. אפשר לנסות לנתח את זה, למה זה קרה ומה זה אומר, אבל זה יהיה סתם תרגיל למח. ככה זה. ניסיתי לעשות דברים, אבל רק בזבזתי זמן וכח. התאמצתי לשווא. תמיד הגיע הרגע שבו פשוט התפוצצתי והרסתי הכל. ללמוד בכיתה, לעבוד מ-8:00 עד 17:00, להוסיף פרוטה לפרוטה? כנראה שאני פשוט לא בנויה לזה. רק המחשבה הזו מכניסה אותי לדיכאון, ואני גם לא מאמינה בעצמי מספיק". 
 

"למדתי לחכות במקום. אני ממש אלופה בהמתנות ודוקטור למדעי הייאוש. ולפעמים, כידוע, אם יושבים מספיק זמן על גדת הנהר, יום אחד, אם יתמזל, תראה את גופת אויבך צפה מולך, או שהנהר ישנה את דרכו ותמצא את עצמך בגדה השנייה. זה קרה לי לא פעם ולא פעמיים, אז למה שלא יקרה לי שוב . אני לא אומרת שזה הדבר הנכון, לפחות לא לכולם, אבל אצלי זה עבד. יכול להיות שמחוסר ברירה. לכן מוזר לי לדבר על קשיים".

מה מונע ממך להידרדר שוב לסמים?

"שבעתי. ניסיתי דברים, עשיתי דברים, מיציתי דברים. זה כבר לא כזה מעניין כמו בהתחלה וגם לא כזה כיף. גם לא אסרתי על עצמי מעולם כלום. מבחינתי, יש לי אפשרות והיתר לעשות את מה שאני רוצה בכל רגע, אני פשוט לא רוצה יותר. לא קטעתי קשר עם האנשים של התחנה המרכזית, לפחות לא בכוונה.
אם אני פוגשת מישהו משם, אנחנו מחליפים מילה או שתיים. הם היו טובים אליי".

"כל העניין הזה של איסורים נראה לי הפוך מנכון. בכלל, יש המון דברים שהדרך המקובלת בהם היא ההפוכה מהדבר הנכון. אם רק היו מאמינים יותר באנושות, אבל במקום זה רק מוסיפים עוד ועוד איסורים, יותר ויותר חוקים".

"אני חייבת שתהיה משמעות לחיי, ומשמעות היא כמו אהבה, לא רודפים אחריה, לא מייצרים אותה על סרט נע, פשוט ממתינים לה שתבוא, ויודעים שהיא גם יכולה לעזוב כשתיגמר. עכשיו מצאתי אותה בקולנוע, זה משהו שבשבילו אני מוכנה לקום בבוקר. בשביל הרבה דברים אחרים, כולל מסיבות ובילויים – לא, ובשביל זה – כן. למרות שאני לא כוכבת עטורת פרסים או משהו. זה פשוט כיף. זו לא עבודה בעיניי, כי עבודה זה משהו משעמם מ-8.00 עד 17.00", היא מחווה על ההיכרות עם עולם המשחק.

  "אני לא שחקנית מלומדת" אוסטריצקי ב-"את לי לילה". צילום: סרטי יונייטד קינג
 

כשחוזרים עם אוסטריצקי  לסוגיית המבטא, היא אומרת: "אני לא חושבת שזה יכול לעזור לי להשיג תפקידים. הוא פשוט קיים ואני לא מרגישה שזה אפשרי להיפטר ממנו. זה גם נשמע מתחנף כשאני שומעת איך רוסים אחרים מנסים לחקות את היר״ העברית. זה לא נשמע טבעי לרוב, וזה מעצבן. זה מה יש, אפילו אם זה מפריע אולי". 
 

"אני מברית המועצות לשעבר, אני בת 37, אני מדברת עם מבטא, את חושבת שיש לי אפשרות לשחק מישהי אחרת? זה פשוט הגיוני".

"זאת המסכה שלי, כי אני מאוד חסרת בטחון בחיים. היא נותנת לי כח, המסכה הזאת, אבל יש בה מלא באגים והיא לא תמיד פועלת".

"קשה לי לחיות עם כסף. לכן, שום סכום בעולם לא יספיק לי. אבל, פחות או יותר, התשובה היא כן".

"לא עבדתי על הדמות. אני גם לא ממש יודעת מה זה – לעבוד על דמות, הרי לא למדתי משחק עם כל התיאוריה והפרשנות שלו. דיברתי עם הבמאי, ניתחנו קצת את האופי של הדמות, אבל בעיקר את אופי האחות הגדולה, חלי, ואת היחסים שלה עם גבי. אני לא שחקנית מלומדת. אין לי, מה שנקרא, אסכולה. אני משחקת באופן אינטואיטיבי, פשוט מנסה לחיות את הרגע".

"אני לא רואה טלוויזיה, ולא ממש הולכת לקולנוע, כך שלא הכרתי כמעט את האנשים שאיתם עבדתי. ראינו אחד את השני רק על הסט, ואחר כך בהקרנות. אם השחקן או הבמאי טובים בעיני, אז אני מאושרת. אם הם גם אנשים נחמדים, אז עוד יותר טוב, אפשר לנסות להתחבר. מי שבאמת גאונה בסרט הזה היא דנה. היכולת שלה להשתנות פשוט הדהימה אותי. גם לירון מצויינת, אבל דנה פשוט היממה אותי בכישרון שלה". \
 

עולם הזוהר והסלבריטאות, שאוסטריצקי התקרבה אליו בעקבות הצלחתה בתחום המשחק, לא ממש מעניין אותה. "אני לא טובה בבילויים. משתעממת מהר. אבל מדי פעם אני כן מבלה. אני דווקא באה לאירועים שמזמינים אותי, הקרנות בכורה וכו׳, אבל אני לא מכירה הרבה אנשים בדרך כלל, ועם אלה שאני מכירה, אין לי לרוב קשרים מספיק עמוקים כדי שארגיש בנוח להיטפל אליהם, אז אני באה והולכת מיד אחרי. אני לא חושבת שאני סלב, אני לא ממש מבינה מה זה הטבות סלבס והשקות. זה נראה לי קצת מוגזם ביחס למציאות".

עכשיו טוב לאוסטריצקי. היא בזוגיות, עובדת כשחקנית, אבל יודעת, בקשיחות השמורה לשורדים, שלכל דבר טוב יש סוף, והיא לא ממררת בבכי. היא פשוט חיה. כשמגיעים לחייה האישיים, היא מציגה תפיסת עולם לא שגרתית. "אני לא רוצה משפחה. אני לא מאוהבת בעצמי עד כדי לשכפל את עצמי, לכן אני גם לא חשה צורך בבעל וילדים". 
 

אז אוסטריצקי ממשיכה לזרום עם החיים, לאן שהיא לא תגיע. "ברגע שאתה מתכנן דברים ומתכוון לעשות אותם, יש סבירות גבוהה שהכל יהיה סתם, שלא באמת רצית, שסתם עשית את, זה כי זה מקובל", היא אומרת, "זה עלול לבזבז את זמנך, לשגע אותך ולהשאיר אותך בסוף מאוכזב ומדוכא. עדיף כבר לא לעשות כלום. לכן אני פשוט מחכה לסימן.

שמשהו יקרה ויראה לי את הדרך. כח האינרציה שלי, החזק ביותר, עוזר לי לא להיסחף אחרי כל משב רוח. כח העצלנות. כי רק דבר אמיתי יכול להזיז אותי מהמקום הנוח הזה שאני נמצאת בו בדרך כלל. פעם הייתי הרבה יותר פזיזה, גם ניסיתי לתכנן ועשיתי המון שטויות. כשחושבים על כח רצון, בדרך כלל מתבלבלים ושמים דגש על המילה ״כח״, וזה לא נכון.

הדגש הוא על ה״רצון״, ואז הדברים קורים כאילו בעצמם, ללא מאמץ מורגש. זה גם סימן שמה שקורה הוא נכון ואמיתי. לכן אני גם לא יכולה להגיד שיש כאן איזשהו הישג שלי. לא היה מאמץ – אין הישג. לא הייתה מלחמה – אין גם ניצחון. פשוט דרך. אבל זה לא אומר שאין כל ערך למה שהיה. להיפך. זה רק מוסיף ערך לדברים. וזה שלכל דבר יש סוף, זו לא פסימיות. זה ריאליות. כל דבר נגמר מתישהו".