הסרט התיעודי ״רוק בצבע אדום״, החוזר בשבת להקרנה בסינמטק תל אביב, הוא סרט חובה, בפרט למי שמשלה את עצמו כי השקט הנוכחי בשדרות הוא לתמיד. ״בשבילי שדרות, עם כל מה שקרה וקורה בה, היא סמל״, אומרת לורה ביאליס, במאית הסרט, שעלתה מארה״ב ומפנה בו זרקור אל העיר הדרומית בימים של דם ואש בצל טילי הקסאם, לוויות, פיצוצים ומוזיקה.
הגורל היהודי הביא את ביאליס הנה ב־2007 כדי לראיין אסירי ציון לשעבר לסרטה ״רפיוזניק״. לאחר שובה מהמשימה לביתה בלוס אנג'לס, שמרה על קשר עם אחדים מאלה שפגשה בישראל. אחת מהם סיפרה לה בשיחה מעבר לים על הקסאמים בשדרות. ״כששמעתי את זה הייתי מופתעת, בגלל שהייתי בישראל ולא ידעתי מה קורה בה למרות שאני חזק בעניינים", היא משחזרת.
מסוקרנת מהגילוי, החלה לחפש חומר על שדרות. תוך כדי כך התוודעה ל״פוש דה בוטון״, השיר שעל כנפיו הגיע בן העיר, קובי אוז, לאירוויזיון. רבים מאיתנו הסתייגו מהשטותניקיות שבו, אבל ביאליס מצאה בו משמעויות נסתרות.
"אהבתי את זה שהשיר לא בדיוק פוליטיקלי קורקט", היא מעידה. "זה היה כאילו על הראש, ואמרתי 'וואו, איך אנשים משדרות כותבים דברים כאלה למרות כל הקסאמים'. עניין אותי לעשות סרט איך אנשים עושים מוזיקה תחת אש".
נפל ברשת. אבי וועקנין. צילום: יח"צ
אשת מעשה, ביאליס. בעודה בל.א, הפעילה את קשריה בארץ כדי להכין לה תחקיר על שדרות. דרכו נודע לה על מקלט גדול בעיר, שבו מתנהל חלק ניכר מהפעילות האמנותית בתחומה. "מי שעשה בשבילי את התחקיר סיפר לי, בין השאר, על אבי ווקנין, מוזיקאי שעובד עם הילדים במקום", היא נזכרת. "מעניין, אמרתי לעצמי, וחזרתי הנה כבר באותו קיץ".
"ידעתי מתי לעשות את כל הדרך הארוכה הנה", ביאליס אומרת בהומור, "באתי בתקופה די שקטה בשדרות, בגלל הבלגן שהיה באותו זמן ברצועת עזה בין חמאס ופתח. פגשתי בעיר אנשים ממש חמים ונחמדים. כולם פתחו בפני את הדלת והיה אוכל כל הזמן. ביניהם היו הרבה מוזיקאים. כמישהי שבאה מלוס אנג׳לס, עיר שלחיים בה לא בדיוק אכפת ממנה, התרשמתי מכך שתושבי שדרות גאים מאוד בעיר שלהם".
הסרט והבית
ביאליס הגיעה לשדרות עם צוות צילום והחלה לראיין ולצלם. די מהר משכה את תשומת לבה הפעילות של ווקנין עם ילדי העיר. הוא, מתברר, לא ממש התעניין במי שעתידה להיות אשת חייו. ׳׳צלמי את הילדים, אני לא בעניין", הפגין אדישות מסוימת כלפיה. "זה לא שהיה לי משהו נגדה", הוא מתגונן, "אבל עד אז מה שדיברתי עם התקשורת יצא הפוך. לא רציתי את המסכנות הזאת".
איך בכל זאת נפלת ברשת?
"בשלב ראשון לורה הגיעה לשדרות רק לשבועיים, וחזרה ללוס אנג'לס. כשהתקשרה אלי משם, תפסתי שיש איזה עומק בהתעניינות שלה בנו".
ביאליס: "בטח שהתעניינתי. לא היה לי מושג מה זה עיירת פיתוח ומה זה מזרחיות. אז החלטתי לבוא עוד פעם, כמובן ליותר זמן. זהו, עושים סרט, הבנתי".
ווקנין: "הפעם הבנתי שזה יהיה בסדר לתת מעצמי לסרט שלה. בשיחות שלנו אז היינו מאוד מקצועיים. היא עם הסרט ואני בעיסוק שלי עם ילדי שדרות".
ביאליס: "די מהר היה לי ברור שאבי הולך להיות הכוכב של הסרט. לא בגלל המוזיקה כמו בדרך העבודה שלו עם הילדים בעיר כמו שדרות, שהייתה במצב מיוחד. ראיתי את הפעילות המו־ זיקלית של הילדים במקלט והשתכנעתי שאי אפשר לעשות סרט כזה רק בלבוא וללכת. צריך לחיות איזה זמן במקום. רגע, לחיות, איפה? אבי הציע שיעזור לי למצוא דירה בשדרות". הוא מצא?
"חכה, זה לא הלך כל כך מהר. בינתיים קפצתי הביתה, לל.א. חזרתי והנה ועדיין אין דירה. אז גרתי איזה זמן בקיבוץ ניר עם הסמוך, במלונית, ומשם הייתי באה לצלם בשדרות. בקיבוץ שמעתי בפעם הראשונה אזעקת צבע אדום, ובום מטורף ליד הבית. באותו זמן אבי הראה לי כל מיני דירות בשדרות. אחת מהן מצאה חן בעיני. 'מה תעשי עם בית של 200 מטר מרובע?', אבי שאל. 'אסתדר', אמרתי, כשתוך כדי זה שמעתי שאבי בעצמו חיפש בית".
"זה היה בית של חמישה חדרים עם גינה, זול בטירוף, רק 500 דולר בחודש", הוא מספר. "'איך תגורי לבדך בבית כזה גדול?', שאלתי אותה. 'אם גם אתה מחפש בית, מספיקה לי חצי דירה, קח את החצי השני', לורה הפתיעה אותי. משוגעת לגמרי זאת, חשבתי. גרתי עד אז עשר שנים לבד. מה פתאום שאגור עם מי שאני לא ממש מכיר? אבל היה לי אמון בה, הרגשה חזקה בבטן שמהאישה הזו יצא משהו טוב".
הצטרפת אליה?
"לא יכולתי להגיד לה לא, גם אם ההורים שלי תהו מה פתאום אלך לגור ככה במרחק כמה רחובות מהם".
מפה לשם ניצתה ביניהם אש האהבה. בשלהי 2008, כשנה וחצי מאז שביאליס הגיעה לראשונה לשדרות, הם ניצבו שם מתחת לחופה, שהועמדה בגינת הבית שבו החל הרומן הלא שגרתי ביניהם, בנוכחות הוריה ואחותה שהגיעו מארה"ב והיו "די בהלם".
וההורים שלך?
ווקנין: "מה כבר הם יכלו להגיד. לורה היא דבר מדהים ויפה והם קיבלו אותה. אצלנו, אני לא רוצה לומר המזרחיים, השיפוט הוא ברמה אחרת. מה שחשוב כשמישהו מצטרף למשפחה זה שיהיה אדם טוב, ישר והגון. עם ההורים של לורה זה היה קצת יותר מסובך. הרי לא היה פשוט להם שהיא עזבה את אמריקה״.
ביאליס: "הם לא הבינו מה בכלל אני עושה בישראל, כל כך רחוק מהם".
הקסם והסכנה
היא בת 41, ילירת קליפורניה. לדבריה, נמשכה לבימוי מילדות. לכך יש בסרט ביטוי בהבזק של רגע, כשרואים את לורה בת ה־10 מבקרת עם הוריה במצדה ואומרת, בסמכותיות של במאי, שצריך לצלם את המקום הזה. בהמשך לכך למרה קולנוע ושיחקה בתיאטרון.
״כשגרלתי, רציתי לחזור ולבקר בארץ, אבל כל פעם קרה משהו שלא אפשר את זה, מה גם שאבא שלי היה אומר שמסוכן לבוא לישראל״, נזכרת ביאליס. ״אבל כשבאתי, יצא שנשארתי. אני לא מצטערת לרגע. עם כל המעלות של לוס אנג׳לס, בעיר כזו גרולה הרגשתי קצת אבודה, בדיוק ההפך משדרות, מקום שבמירה מסוימת הזכיר לי את סינמה פרדיסו, סרט שכל כך אהבתי, ער שהביא אותי לשנה של לימורי אמנות באיטליה״.
שדרות, סינמה פרדיסו?
״זה רומה. גם שם זו עיר קטנה בררום, מקום בצד שאף אחר לא שם לב אליו, וטיפוסים צבעוניים״.
ווקנין, עוד מעט בן 38, בא ממשפחה יוצאת מרוקו. גדל על שירי ג׳ו עמר ומגיל מאוד צעיר עקב אחר חלוצי המוזיקה בשדרות - אנשי להקת ״שפתיים״ וחיים אוליאל. הוא החל לתופף בילדות ועבר לגיטרה אקוסטית, לגיטרה בס ולפסנתר. עשר שנים ניהל את ״שררוק״, המועדון שתרם לפריחת חיי המוזיקה בשדרות.
בעיצומה של תקופת הקסאמים הוציא ווקנין אלבום כועס, כדבריו. ״כעסתי כשהייתי רואה את אבא שלי נאלץ לרוץ חולה לממ״ד והאחיינים הקטנים בוכים בכל פעם שנשמעה האזעקה״, הוא מסביר. ״הרגשנו שאנחנו חיים במקום שכאילו נבחר כקורבן ובמציאות שהייתה בו המוות רק יכול היה להקל. ככה זה כשיותר מ־80% מהילדים הם פוסט־טראומטיים״.
מאז עברו השניים, הורים לפעוטה, לתל אביב. ״למה? את זה צריך לשאול אותו״, ביאליס מגלגלת את הכדור. ״לאבי יש תשובות יותר טובות״.
״התפתחות הקריירה המוזיקלית שלי דרשה מעבר לתל אביב. היא פתחה בפני אפשרויות שאין בשדרות״, מנמק ווקנין, שמאחוריו, על קיר אולפנו, אלבום זהב 'אושר אקספרס' של שלמה ארצי, שבו השתתף כזמר וכנגן. ״נפגשנו באולפן שבו שנינו הקלטנו כשהוא הציע שאשיר איתו. לא חשבתי פעמיים. לשלמה ארצי לא מסרבים, מה גם שבשיר אחר באותו אלבום הוא שר דואט עם אריק איינשטיין״.
לורה הסכימה לעזוב את שדרות?
״זה השתלם גם לה. ארבע פעמים בשבוע היא הייתה מגיעה לגוש דן כרי לערוך את הסרט. כשעברנו לתל אביב מצאנו הכל בהישג יד״. ביאליס: ״עזבנו, אבל אנחנו מתגעגעים. לא רק למקום ולאנשים אלא גם לנוף לחילופי עונות השנה, שמאוד מורגשים שם״.
״את מדברת על הנוף הקסום בדרום״,ווקנין ממשיך את דבריה, ״אבל מדובר באזור שהתושבים שלו הם קורבנות של מצב מסוים. אין להם גרם של שליטה על מה שעלול לקרות להם״.
האמנות והמלחמה
בסרט מוצגים מראות לא קלים. חלקם צולמו על ידי צוותי צילום אחרים. ״עשיתי סרטים עם חומרים לא פחות קשים״, מציינת ביאליס ונותנת להבין שלא הייתה רוצה להתקבל כילדה טובה ל.א שנקלעה באופן הזוי לזירת התגוששות בצד השני של העולם. ״לא רק שעשיתי סרט על ניצולי שואה, אלא גם צילמתי סרט בקוסובו, שם הייתה מלחמת אזרחים. הגענו למקום אחרי המלחמה, כשהדבר הכי מפחיד שקרה לנו שם היה שמישהו זרק אבן על הרכב שלנו״.
מה רצית להראות בסרט?
״להסביר איך אנשים ממשיכים בחיים הרגילים שלהם תחת אש, כולל אמנים שעושים את האמנות שלהם גם בתנאים לא פשוטים. כמו מישהי שמקלפת בצל, כך שדרות נפתחה בפני שלב אחרי שלב״.
כמה זמן ארכה הכנת הסרט עד שהגיע לקהל?
״שבע שנים וחצי״.
את רצינית? ״לגמרי. בסרטים דוקומנטריים זה לא נדיר, מה גם שאני יוצרת עצמאית. אני פונה לקרנות ומחפשת תקציבים״.
ואחרי הסרט וכל מה שחווית בשדרות?
״באחר הביקורים שלי בל.א, כשהייתי בסופר גרול שם, פתאום שמעתי דרך הרמקול צליל שנשמע לי כהכנה לצבע ארום בשררות. באופן די טבעי פתאום מצאתי את עצמי משתטחת בסופר כמו בשררות״.
מילה אחרונה שלך, אבי?
״יצאתי משדרות, אבל שדרות לא יצאה ממני. היא נשארה בזהות שלי כמו באמנים האחרים שבאו מהעיר״.
מילה אחרונה שלך, לורה?
״חשוב לי להביא את הסרט לכמה שיותר מקומות בעולם, כרי שידעו איך אנשים חיים בישראל בגלל חמאס. ובכל הנוגע אלי, התאהבתי במדינה הזו ובתרבות שלה, בעיקר במוזיקה שיש כאן. בעולם מרברים הרבה על הקונפליקט באזור ולפעמים שוכחים שיש פה גם חיים מעניינים״. •