בסרטו החדש, ״המתנקש״, סטיבן סיגל הוא שוב אלכסנדר קוטס, סוכן היחידות המיוחדות, שאותו הוא גילם בסרטו הקודם, "כוח ההוצאה להורג". אלא שאחרי שילדה קטנה מתה בזרועותיו במהלך משימה בעיראק, הוא יורד למחתרת ברומניה. החיים השקטים של קוטס לא מחזיקים מעמד זמן רב, שכן הוא נשאב בעל כורחו בחזרה לאקשן ומוצא את עצמו נלחם במאפיה הרוסית והסינית. או כמו שכתוב בקומוניקט: "כשהמאבק מתחיל וספירת הגופות עולה, אלכסנדר חוזר למה שהוא עושה הכי טוב - מלחמה בשטח בנוי בכל כלי נשק אפשרי, כולל סכינים, אש חיה וגם אמנויות לחימה״.
״המתנקש״, שצולם בבוקרשט עם שפע של שחקנים מקומיים, הוא טראש סטיבן סיגלי קלאסי. ״לא ראינו את סטיבן סיגל משתמש בכל כך הרבה סכינים מעולם״, אמר מפיק הסרט, פיליפ גולדפיין, ״ואני חושב שהקהל מאוד יאהב את זה״. ציי מא, השחקן ההונג קונגי שמשחק לצדו של סיגל, מנדב את שני הסנט שלו: ״הדבר הכי המעניין בסרט הוא האיזון בין טוב ורע, וכיצד כוחות אלה לעתים קרובות מצליחים לבוא יחד״.
חייו של סיגל הם כמובן לא פחות טראשיים מסרטיו, ולא רק משום שאחת מארבע נשותיו ואם שלושה משבעת ילדיו הייתה קלי ״האישה באדום״ לה־ברוק. בצעירותו הגיע סיגל ליפן, התחתן עם יפנית, עשה כמה ילדים יפנים והתמחה באמנות לחימה יפנית בשם אייקידו, והיא זו שנתנה לו את כרטיס הכניסה להוליווד.
בתחילת שנות ה־90 כיכב בשלל סרטי פעולה כמו ״חשבון פתוח״, ״סימן קטלני״ ו״סוגר חשבון״, אבל היה זה הסרט ״מצור ימי״, שבו כיכב לצד טומי לי ג׳ונס, שבו הפך לכוכב. הוא אומנם היה כבר קרוב לגיל 40 כשפרץ, התחיל להקריח כבר בסרטו הראשון (אבל את זה אפשר להגיד גם על ברוס וויליס), ומעולם לא הצליח לומר משפט אחד קוהרנטי (אבל את זה אפשר להגיד גם על ארנולד שוורצנגר ועל סילבסטר סטאלון); אך ״מצור ימי״ מיקם את סיגל בשורה אחת עם ענקי הפעולה של דורו. אם כי לא למשך הרבה זמן.
מפריצה לדעיכה
כבר במחצית השנייה של הניינטיז החלה הקריירה של סיגל לדעוך. הסרט הראשון שביים, ״על קרקע בוערת״, היה פלופ ובדיחה, וגם סרט ההמשך ל״מצור ימי״ - ״תחת מצור 2: הצד האפל״ - לא עזר (מה שלא מונע מסיגל לחלום על הפקת סרט שלישי בסדרה, כפי שסיפר בראיון בשנה שעברה). כך עבר סיגל לככב בסרטי פעולה המצולמים במזרח אירופה ויוצאים ישירות לדי.וי.די.
ב־2010, אחרי כמעט עשור, חזר לקולנוע בסרטו של רוברט רודריגז ״מצ׳טה״, לצד ג׳סיקה אלבה ורוברט דה נירו - יש שראו בזה קאמבק, אחרים ראו בזה קריצה ליהוקית משעשעת של רודריגז. מה שכן, סיגל, היום כבר בן 62, הוא ככל הנראה היחיד מהגוורדיה הישנה של כוכבי האקשן שלא השתתף בסדרת סרטי ״בלתי נשכחים״, בשל יחסיו המעורערים עם מפיק הסדרה אבי לרנר.
אין מה לומר, סטיבן סיגל הוא איש מורכב. הוא רוחני, צמחוני, דואג לאיכות הסביבה ולבעלי חיים, פעיל למען טיבט ותומך בדלאי לאמה, ואף הוכר בידי הלאמה פנור רינפוצ׳ה כטולקו - גלגול נשמות של נזיר בודהיסטי שנדר את נדר הבודהיסטאווה, להביא את כל בני האדם לנירוואנה כל עוד נמשך מחזור הסמסרה של המוות והלידה מחדש (עשיתי קופיפייסט, אין לי מושג מה זה אומר). מצד שני הוא הואשם לא פעם בהטרדה מינית. מצד שלישי הוא חבר של ולדימיר פוטין. מצד רביעי הוא הוציא משקה אנרגיה על שמו. מצד חמישי הוא סוג של שריף איפה שהוא. מצד שישי הוא עושה מוזיקה איומה. מצד שביעי הוא שקרן קומפולסיבי שסיפר שהוא נלחם ביאקוזה, עובד בשירות ה-CIA ודובר ארבע שפות.
תכלס, היינו יכולים להמשיך ככה כל היום. אבל לא חשוב מה אתם חושבים על סיגל, כשזה מגיע לדמויות שהוא משחק בסרטים, הוא כמעט תמיד האיש הטוב (ל״המתנקש״ קוראים במקור ״A Good Man״). ״אני מעדיף להיות האיש הטוב״, אמר לאחרונה בראיון ל״דה ביג אישיו״ הבריטי. ״האם זה משום שאתה מאמין בצדק?״, שאל אותו המראיין. ״כן״, ענה סיגל.