רון מיברג מסביר למה אין לו עניין בהונאה הגדולה של חלוקת פרסי האוסקר

kפני חודשיים נקלעתי לבית קולנוע בפיטסברג. הישגו העיקרי של הסרט, ״פוקס קצ'ר״ שמו, הוא ששלושת שחקניו נעימי המראה אופרו לגברים דוחים בעלי מראה ניאנדרטלי; אחד עם לסת נסוגה כמו בילי בוב ת׳ורנטון ב״סלינג בלייד״; השני גידל זקן עבות וקו שיער נסוג; השלישי -המופיע בעיקר בקומדיות וגילם פסיכופט חסר פשר - צימח אף מעוקל וחניכיים אדומים ודלקתיים של סרבן דנטלי סדרתי. לא שמעתי מילה משום שפי־ טסברג היא עיר אוניברסיטאות תרבותית והווליום בקולנוע היה נמוך במיוחד ואני כבד שמיעה, אבל מכיוון שקראתי את התסריט (כמו רבים מתסריטי הסרטים שהוקרנו ב־2014) ידעתי במה עוסק הסרט. את דעתי השלילית עליו הבע־ תי כאשר קראתי אותו טרם שהופק. גם כסרט אילם הייתה החוויה קשה.

אני שונא בתי קולנוע כמעט כמו את הסרטים המוקרנים בהם בשנים האחרו־ נות. אני שונא את החברותא. את עבודת האלילים הקבוצתית בעלת הסממנים הפגאניים. את רעש מעיכת הפופקורן ואת צליל השאיבה המחליא של קשית המחטטת בין קוביות הקרח בחיפוש נואש אחרי נוזל ליניקה. אני שונא את הלחישות הקטנות. את הפליאה העולה מהקהל שהוא כמרחק אינץ' מאספסוף מוכה סנוורים, כל פעם כשקורה על המסך משהו שנדמה כמפתיע, מיוחד או סוחף בתנופת העשייה הקולנועית שלו. אני שונא את קטעי ה׳בקרוב׳ הערוכים בקופצניות היפרקינטית, שנועדה להעניק אשליה של מקצב המתאים לבני נוער שמוחם מחובר למהירות שבה מקישים אגודליהם על הנייד ואינם מתחשבים זה עידנים בצופים בני 60. אני שונא את העובדה, הסמנטית לכאורה, שסרטים באנגלית הם עתה movies ולא films והם ארוכים מדי בחצי שעה לפחות כדי להצדיק את העובדה שעלו 100 מיליון דולר כל אחד. אפשר לספור על עשר אצבעות עם עודף את מספר הפעמים שהייתי בקולנוע ב־20 השנים האחרו־ נות. תמיד עם אחד מילדי באחת מהערים שבהן הם מתגוררים באמריקה, בעיקר כדי להראות שאבא לא איבד את כל הקשר עם המציאות העכשווית, אף על פי שברור להם שזה המצב. מדובר בשנאה.

מישהו עלול להתפתות ולהגיד משהו לא מדויק עובדתית בדבר גורלו של הסנדלר שהולך יחף ושל החייט שהוא עירום. זה לא מדויק משום שאכן אני בוגר בית ספר לקולנוע בהשכלתי הפורמלית ואפילו הייתי בדרכי לחיים בקולנוע, אבל אינני גולם שקם על יוצרו אלא יוצר שקם על הגולם. זאת עובדה שהחיים ניתבו אותי מקו־ לנוע לעיתונות אבל אינני מתחרט על שום רגע, חוץ אולי מהעובדה שמצבי הכלכלי היה טוב יותר אילו נשארתי בקולנוע.

אני שונא קולנוע משום שהוא הפך- כמו אפיקים נוספים בעשייה התרבותית של ימינו- לקרב גלדיאטורים קולני, קקופוניה של חרבות מצלצלות, אפקטים קוליים של ראשים ניתזים, בתולים מבותקים, הצליל המחליא הזה של דם, זרע ודמעות מחליקים זה על זה ונהמות ההמון המסופק ביציעים. קולנוע היה פעם הפלג היותר מחושב, מנומק, מתוזמן בקפידה, מרתק, מלהיב וערוך למשעי בתרבות, והיום התמונה זזה, קופצת ומתנועעת כמו נערכה בידי חולה פרקינסון ומתעתעת בעין שאינה מצליחה לעקוב ולהתביית על התנועה. לפחות לא העין שלי.

זאת בעיה כלל־תרבותית, חוץ אולי מספרות, שלא עושים יותר קולנוע וטלוויזיה לאנשים מבוגרים. רואי החשבון הנקראים היום מפיקים מחפשים את ההכנסה של סוף השבוע הראשון מכל סרט ואנשים בגילי לא מתאימים למלא את הרובריקה הזאת. אנשים בגילי לא רצים ראשונים לקולנוע כדי לצפות בסרטים רבים מדי המבוססים על קומיקס, ספרים מאוירים, משחקים בדיסנילנד ומשחקי וידיאו. בסרטים שעושים עבורנו, השחקנים הצעירים הם מישהו כמו סטיב קוגן והמבוגרים כמו דיים ג׳ודי דנץ', ואחרי שג׳ין הקמן ושון קונרי פרשו - לא נותרו גברים המייצגים את סוג הגבריות שלנו בהנחה שאינכם מצפים ממני לזהות בסילבסטר סטאלון, ברוס ויליס או שוורצנגר שחקנים המייצגים את השקפת עולמי, אפילו הפיזית.

הלן מירן בטקס האוסקר. צילום: רויטרס
 

אבל לא רק הקושי למצוא סרט שמפיקיו חשבו עלי בעת עשייתו כמעט בלתי אפשרי, במידה שהלן מירן ומריל סטריפ היו עסוקות מדי באותה שנה וטומי לי ג'ונס לא הרגיש טוב. הבעיה היא שמעולם לא הייתי במיטבי בתנועה בטבורם של עדרים גדולים, וכל המהות של הקולנוע המודרני היא הניסיון הנלעג והנחות להתחבר לט־ עמו המשוער של העדר הזה וההחלטה הנחושה להחזיק אותו בתנועה מתמדת על ידי יצירת עונה רצופה, מאוסקר ועד אוסקר, של חלוקת פרסים אינסופית, לולאתית, שאינה נגמרת, שמתחילה למחרת טקס האוסקר השנתי ונמשכת ללא הפוגה עד הטקס הבא.

אינני יודע לומר היכן נולדה התנועה המתמדת הזאת המבקשת להעסיק אותנו בשאלות הרות גורל שלעולם אינן באות על סיפוקן, מי יזכו בפרסי השחקן, שחקן המשנה, הסרט והבמאי. לא באמת שמתי לב מתי זכתה אחת ההונאות הגדולות שירדו לעולם בתמיכתה נטולת עמוד שדרה עצמאי של התקשורת. מתי התגייסו כל העיתונים כדי לתהות, ולתהות שוב, וגם להעסיק תוהים ואצטגנינים מקצועיים בשאלה מי יזכה ולמה, ומי לא ומדוע, והאם הבחירה היא אנטישמית, אנטי־שחורה, אנטי־מוסלמית או אנטי בכלל. לא שמתי לב אבל יום אחד הפכה עונת הפרסים למקשה סמיכה, מקפא ג׳לי רוטט שאו שאתה חוצה אותו בריצה או שאתה טובע, ואותם פרצופים הממאנים להיכנע לחוקי הגיל והמשיכה מככבים בו עוד ועוד בכיסאות מוזיקליים ובסופם כולם יזכו במשהו חוץ מהצופה. זו מציאות שהפכה לחיינו ואני בז לה ומסרב להיות חלק ממנה. אם איבדתי עניין בסרטים עצמם, קל וחומר שאין לי קצה של עניין במי יגיש את כל אחד מהפרסים הרבים ומה עשה בחייו ועד כמה הוא מתרגש לקראת הלילה הגדול.

כדי להסיר ספק: בסופו של דבר, בזמני החופשי, אחרי שהם מונחים יפים, חפופים וארוזים בשורות מסודרות על המדף שלי, אני צופה בהם, באלה הנקראים סרטים. בסבלנות האופיינית לי, ללא חמדה, אחרי חיים ארוכים של אימון בדחיית סיפוקים, של יכולת להלין את הסרטים המרעישים ביותר על המדף רק משום שאני יכול, אני מגיע לצפות בהם. אבל אז כבר לא קוראים להם סרטים. ואף אחד אינו מחמר אחרי לצפות בהם מיד, עם כולם, בוויקאנד הראשון בבית הקולנוע כדי שאירשם סטטיסטית. אני מחכה את הזמן הנדרש עד שהוא מופיעים בווידיאו, רצוי בלו״ריי, ומקבל אותם מאמזון כמו שתמיד קיבלתי, עד שמגיע הערב שבא לי לצפות בבלו-ריי שאולי זכה באוסקר ואולי לא, ורוב הזמן אני שומר את דעתי לעצמי כי מזמן נמאס לומר שסרט אחד הוא כך וסרט אחר אחרת. והעיקר שהם אינם סרטים יותר בעיני, כי אם תקליטורים אסתטיים שניתן לעצור אותם באמצע וללכת לתת שתן, גם זאת מסממני הגיל, או לעצור ולהמשיך למחרת כי אני יכול והם לא גדולים יותר מגודלו של המסך הביתי ולא רועשים יותר מהווליום שאני מכוון באוזניות. והחשוב ביותר שבעיני הם לא סרטים. אף אחד לא מכריח אותי לצפות בהם. ואינני חלק מריצת השוורים בפמפלונה של הקולנוע ואף סרט לא ינגח אותי בתחת, כי אצלי בסלון אני רץ מהר מהם ולא סר למרותם, וכך טוב לי.