הבן המועדף: שיחה על יצירה בדרום, מזרחיות ואלירז שדה

"עניין אותי לעסוק במשפחה שיש בה חסך בדמויות מפתח", מסבירה כורם. "רציתי לבדוק איך זה משפיע על הדינמיקה המשפחתית ועל הפרטים מסביב". משפחת בן זקן חיה בבית אחד ובין הקירות שלושה דורות: דינה, הסבתא, שלומי, בנה ורוחי, בתו בת ה-11.

"הפרטים במשפחה לוקחים על עצמם את עול יתר התפקידים: דינה היא גם בת זוג של הבנים שלה, שלומי הוא גם אמא של רוחי. לאון, אחיו, הוא אב הבית ורוחי גם היא סוג של בת זוג", היא אומרת.

"רציתי לחורר את הדימוי המוכר והמכאיב של גבר מזרחי צעיר, מה שנקרא 'ערס', החצי עבריין, הבטלן, האלים. אצל שלומי אפשר לראות את הפסיביות שלו, את חוסר האונים ואת היכולת המרשימה שלו לאהוב גם כשהוא לא מתפקד.

שלומי כמו ירח, מקבל את האור שלו מהסובבים אותו. אין לו את כל התשובות והוא לא עושה את כל הפעולות, בדיוק כמוני וכמו אחרים בעולם. השאלה היא אם אנחנו כקהל מוכנים לראות את הפסיביות שלנו ואת חוסר האונים שלנו כשאנחנו מביטים בשלומי".

"שלומי היה האתגר הגדול בכתיבת התסריט, שארכה כחמש שנים. הרגשתי שהוא הכי נוגע בי, יותר מהדמויות האחרות. הלכתי חודשים איתו בראש ושאלתי שאלות כמו 'שלומי, למה אתה לא עובד?', או 'שלומי, אתה את רוחי?', 'למה אתה ככה?'. הצלחתי לכתוב אותו רק במונולוג עם רוחי בים. הוא דמות חמקמקה ועדינה וכשחיפשתי מישהו שישחק אותו ידעתי שאני צריכה מישהו רחב לב שיידע להכיל את האיש הזה, שנקרע מרוב אהבתו לבתו אבל גם מהידיעה שהוא לא מספיק בשבילה, וזה כאב גדול מאוד".

"פגשתי הרבה בחורים צעירים, חלקם מנוסים וחלקם פחות. כולם אמרו לי על שלומי 'הוא בדיכאון קליני', 'הוא לוזר', 'הוא אוטיסט'. אבל כשפגשתי את אלירז וסיפרתי לו על שלומי הוא הקשיב בסבלנות ובסוף אמר: 'אני מבין שמה ששלומי עושה זה אקט רוחני'.

הוא אמר את זה באגביות, בלי לחפש להרשים, לקבוע או לדעת מראש, וזה נגע בי. מאותו רגע רציתי את אלירז אבל היו לי לבטים בגלל הפופולריות שלו ותהיתי איך זה יסתדר עם דמות של גבר ששונה ממנו לגמרי. שאלתי אותו הרבה פעמים כשעבדנו אם הוא אוהב את שלומי והוא השיב: 'כל החיים אני מנסה להילחם בשלומי, בחיים שלי. אני אוהב אותו'. הוא נהיה שלומי בפרטים הקטנים שלו, וזו מתנה מאוד גדולה לבמאי".

"לא חשבתי על האפקט הפופולרי, לפחות לא במודע. מרבית השחקנים בסרט אינם שחקנים כלל, פרט לבת-אל משיאן שמשחקת את ריקי, וגם שיחקה בסרט הגמר שלי 'ברחל בתך הקטנה'. אני עדיין מקווה בכל ליבי שאנשים יבואו לראות את הסרט. כשגיליתי שיש אנשים שעוצרים את אלירז ברחוב ומספרים שהם אוהבים את הסרט, ושיש מועדון מעריצים ומעריצות וכמה מהם באו איתנו לברלין, ממש התרגשתי ושמחתי. אני מבינה שזה לא מקרי, שאלירז באמת אישיות".

עלילת הסרט שזורה בסיפור חייה של כורם. המשפחה הקטנה גרה בדירה קטנה בדרום אשקלון. שלומי מגדל את רוחי לבד. "גדלתי בשכונה בה צילמתי, זה לא אוטוביוגרפי אבל אני מכירה את כל הסיטואציות בסרט באופן אינטימי", היא מספרת.

"יש שם דברים שהם לא רק הסיפור שלי אלא גם כאלה שראיתי אצל אחרים שקרובים אלי, דברים ששמעתי מהם. הכל נכנס ונשזר. הסרט הוא לגמרי מהחיים שלי, אבל קשר בין החיים לבין הקולנוע הוא מאוד חמקמק, כי תמיד יש את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו – שהוא יכול להיות רק נאמן למקור, אבל מה זה המקור? לקולנוע יש צרכים משלו. החיים בזמן ובחלל שלהם לא עוברים בקולנוע, שמבקש להיות מטאפורה לחיים ולא החיים עצמם.

"אני זוכרת שפעם מישהו ביקש ממני להעלות אליו הביתה מכנס שנפל לו מחבל הכביסה. הייתי בת חמש ואמרתי לו שיירד, שאני שומרת לו אותם למטה. הוא באמת ירד, עם מכנס קצר, ללא חולצה ועם סיגריה בפה. אחזתי במכנס והוא ירד על ברכיו מולי וליטף את ראשי. אני זוכרת איך השמש הבריקה את העור שלו וזוכרת את ריח העשן. אחר כך הוא הלך ואני נשארתי לעמוד שם, זה היה רגע חזק בשבילי".

"היה לי חשוב מאוד להיות עם הדמויות ועם המרחק שהן מבקשות ממני כאורחת בעולם שלהן. היה לי חשוב לראות את הנדיבות של השחקנים כלפי הדמויות. עשינו תחקיר משותף, השחקנים הביאו מחייהם האישיים תכונות פיזיות – איך קמים, איך הולכים, באיזה מרחק עומדים זה מזה. גם השהות בשכונה עצמה, מתחת לבניינים, תרמה לחיבור וגם העובדה שעבדנו בדירה בה צילמנו עוד חודשיים קודם לתחילת הצילומים, עזרה להם להרגיש בבית".

"לא האמנתי שנגיע לברלין. דאגתי מאוד לגורל הסרט, איך הוא יתקבל בחוץ ואיזה מקום יהיה לו בעולם וזה צ'ופר גדול כי הסרט התקבל בכל מקום בחום ואהבה גדולים וממש הייתי מאושרת. ההתרגשות האמיתית והחשש הגדול הוא דווקא מול השכנים שלי, מול אלה שאני פוגשת בסופר וכל זה. הקהל חכם ורגיש בעיניי ואני מקווה שזה יתפוס טוב בארץ".

כורם היא בוגרת המחלקה לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר, שלה היא מודה על הסיוע בעשיית הסרט. סרט הגמר שלה, "ברחל בתך הקטנה", התקבל לפסטיבל קאן 2007 במסגרת ה-cinefondution.

היא משמשת כמנהלת אמנותית של פסטיבל קולנוע דרום - שם היא אחראית על התכנית הישראלית, במסגרתה אצרה פוקוסים ומחוות ליוצרים שנויים במחלוקת בקולנוע הישראלי, כמו יקי יושע, ענת אבן, זאב רווח, ימין מסיקה, אורי זוהר ומשה מזרחי. חוץ מזה, היא מלמדת במסלול קולנוע של המחלקה לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר. כורם: "'בן זקן' הוא הפיצ'ר הראשון שלי.

הוא קיבל מענק פיתוח מפסטיבל הנשים ברחובות וממפעל הפיס, ונתמך ע"י קרן הקולנוע הישראלי וקרן גשר לקולנוע רב תרבותי". הסרט אף נעשה בתמיכה ובעידוד המחלקה לאמנויות הקול והמסך בספיר, ששמה לה למטרה לעודד במשך יצירה של בוגריה.

"חזרה בתשובה זה נושא שמאוד מעניין אותי בחברה הישראלית. האם מזרחיים ובכלל ישראלים מהדור הרביעי או השלישי מבטאים את הישראליות שלהם או את השייכות שלהם לכאן דווקא באקט של חזרה בתשובה. מעניין אותי גם לברר מה זה להיות אישה שרוצה להיות היא מבלי שידביקו לה תוויות כאלה או אחרות, לבחון שמרנות מול מיניות בחברה שלנו וכמובן הקשר שלנו, יהודים יוצאי ארצות ערב, עם הפלסטינים – גם זה מעניין אותי".

"מעל הכל, המזרחיות שלי היא יותר ממוצא. היא עמדה ביחס לחברה ולתרבות בישראל אבל גם ביחס לעולם באופן המופשט ביותר. לא עשיתי סרט על מזרחיים. הם לא עניים כי הם מזרחיים ולא ההפך, כמובן. עשיתי סרט על בני אדם שהם גם מזרחיים והמזרחיות או הערביות שלהם – הם יהודים ערבים, אחרי הכל – מחוללת בין היתר את הקיום שלהם. זה בא לידי ביטוי בקרבה שלהם לדת, בערבות המשפחתית שיכולה גם להכאיב, באוכל, בתמונות של הרב עובדיה והרב כדורי על הקיר. המוצא שלהם וגם שלי קשור לאיך אני חווה את העולם, מילים כמו ''מכתוב' הן חלק מהשפה שלי ומהאמונה שלי".

"פעם חשבתי שאופי האדם הוא הגורל שלו. היום אני מאמינה שיש יותר מאופי וממוצא אצל אדם. אנחנו משתנים ומשנים את המציאות שלנו וגם את הדיבור שלנו ביחס לפעולות שאנחנו עושים בעולם. אבל אין ספק שהמיקום שלי, או של גיבורי 'בן זקן, מיקום כביכול צדדי, הוא מיקום עם הרבה חופש לעשות סרט כזה וגם להבין שכשרואים את הסרט, תל אביב או ניו יורק לא מעניינות כרגע. מה שמעניין זו השכונה הזו, באשקלון".