מה הביא קורבן אונס לחשוף עצמה ולעשות על זה סרט?

אף אחד לא זוכה במשפטי אונס במדינה הזו”, אמר החוקר המשטרתי הקנייתי לשרלוט קמפבל־סטפן האוסטרלית לאחר שעברה אונס קבוצתי אכזרי במדינה, והוסיף בנחרצות, “עלייך לעזוב”. אבל היא החליטה להישאר, להיאבק ולהעמיד את תוקפיה לדין. שבע וחצי שנים ארוכות וקשות ארך המסע שלה לצדק, וכיום מהווה קמפבל־סטפן מקור השראה לנשים רבות שעברו מקרי תקיפה מינית במדינה. מחר (שישי)  ישודר הסרט הדוקומנטרי “לא ישתיקו אותי” ( 21:30 , ב-yes דוקו וב-yes VOD) המתעד את סיפורה.
 

“הגעתי לניירובי ב-2005 בעקבות פרויקט צדקה למען ילדים יתומים בקאואנגורה, שכונת עוני בניירובי”, היא מספרת. “למסע הזה הייתה השפעה עצומה עלי: האנשים, העבודה, החופש והמדינה המדהימה הזו. במטוס חזרה לסידני החלטתי שאשוב לקניה.
 

ותוך שלושה חודשים חזרתי לכאן”. ודאי ידעת על מקרי האונס הרבים שמתרחשים במדינה, זה לא גרם לך לחשוש או לשנות את דעתך?
“עבודתי בניירובי חשפה אותי לפשעים שמתחוללים בשכונות העוני, ואונס היה אחת הבעיות שצצו ועלו במפגשים שלי עם הילדים והנשים תושבי המקום. יכולתי לראות את מורכבותן של השכונות הצפופות, ודאי שהעוני והאבטלה תרמו לרמת האלימות כלפי נשים ונערות. אבל כשקראתי את העיתונים היומיים הבנתי שאונס אינו בעיה רק של הסלאמס, אלא של המדינה כולה. מעולם לא היה בי פחד, כי אונס הוא בעיה גלובלית. כנשים אנו יודעות שמעשי אונס קיימים היכן שיש נשים, ואני חושבת שאם נהיה מספיק כנות, כל אישה חשבה על כך שהיא עלולה להיאנס. זה כשלעצמו מהווה כתב אישום כלפי החברה שלנו”.

המאבק שלך בתוקפים שלך ארך שבע וחצי שנים. בוודאי היו לך רגעי שבירה במשך התקופה הזו.
 

“מעולם לא שאלתי את עצמי מדוע אני עושה זאת. האמונה שלי התחזקה ככל שהבנתי שהמאבק הזה גדול ממני. אני אנושית, והיו רגעים שבהם הרגשתי תסכול לגבי התהליך המשפטי, אבל גם כשזה קרה הייתי קמה וממשיכה, בגלל חשיבות העניין. במהלך השנים, האומץ שלי הגיע ממקומות פחות צפויים, כשהייתי צריכה לחפור עמוק בתוכי כדי להמשיך ולהיאבק למען האמת שלי. להישבר וללכת אחורה מעולם לא היה אופציה בשבילי.

אני מאמינה בעצמי, בזכויות שלי והכי חשוב – ביכולת שלי לשבור את השתיקה, כך שרבות אחרות יוכלו לצעוד קדימה ולעשות כמוני. המאבק הזה היה רק חלק מהחיים שלי בקניה, ומעבר לזה חיי כאן היו וממשיכים להיות נפלאים. עבודתי עם נשים נפגעות אונס תמיד תהיה חלק מהחיים שלי. העבודה הזו חשובה ומתגמלת, והיא זו שהשאירה אותי כאן. כשאתה רואה שמעשיך מעניקים כוח ומסייעים לנשים לצאת, לדבר ולמחות בקול נגד האלימות המינית הרווחת בקהילה – אז  כל הדרך הארוכה הזו משתלמת ובגדול”.

במשך השנים שבהן היא מקדישה את עצמה לנושא, שמעה קמפבל־סטפן מאות רבות של עדויות של נשים על מעשי אונס שעברו. “בכל פעם שמישהו או מישהי חולקים איתי את סיפורם, אני מרגישה את זה. את הפחד, את ההטראומה, את הפגיעות, את הבלבול, את הכעס”, היא אומרת. “וזה ממשיך ומלבה את המאבק שבתוכי. אבל בזמן שאנחנו משוחחות על זה, אנחנו מכוונות את הרגשות אל הכוחות, אל האפשרות להשמיע קול ואל ההבנה

שהן יכולות להחלים ולהמשיך הלאה”.
 

אבל סיפור אחד היא לא יכולה לשכוח: “סטודנטית מאוניברסיטת ניירובי ניגשה אלי במהלך סדנת מנהיגות לנשים שהעברתי. היא שחזרה בפני איך נאנסה ביד 22 סטודנטים מהאוניברסיטה, ואמרה שמעולם לא סיפרה על כך. היא הרגישה בושה, שזו אשמתה, שאיכשהו היא גרמה לכך, ושאף אחד לא יאמין לה. זה היה הלם בשבילי, מאחר שבמשך שנתיים היא לא דיברה על כך וחיה בסיוט שקט. ומה שיותר מפתיע הוא שהאונס הקבוצתי המחריד הזה התרחש באוניברסיטה היוקרתית בקניה. אלו לא היו צעירים מובטלים משכונת העוני, אלו היו צעירים מהמבריקים והמבטיחים של החברה שלנו, והם עדיין ממשיכים בלימודיהם באוניברסיטה, ומי יודע, אולי עשו זאת לנערות אחרות”.
 

“כשנאנסתי ב־ 2006 דיברתי על כך בפתיחות, אבל חשתי שכשאני עושה זאת הרבה אנשים מרגישים לא בנוח, משתתקים או פונים ממני. ההכחשה הציבורית נוכח מעשי האונס הרבים שמתרחשים במדינה גרמה לי לזעם עצום. פגשתי נשים חזקות, שהחיים בחברה הפטריארכלית אילצו אותן לשתוק לנוכח המעשים שבוצעו בהן, וזה, אני מודה, בלבל אותי מאוד. ההחלטה לספר את סיפורי הייתה מיידית.
 

נוכחתי לדעת שזה לא גובה ממני מחיר נפשי, רגשי או גופני, ומצד שני זה גורם ליותר ויותר נשים לשתף בסיפור שלהן ולמצוא כוח ותמיכה וגם לסייע לאחרות לעשות כמותן. בתחילת המשפט נתנו לי את האפשרות לערוך אותו בדלתיים סגורות, אבל זה לא היה הגיוני בעיני. מדוע לא לפתוח את הדלתות ולתת לאמת לצאת החוצה? הרי אין לי מה להסתיר. ההשתקה מנציחה את האונס. היא נותנת לאנשים כוח ושליטה. מאחר שאין אשמה הם

יכולים להמשיך במעשיהם. כשאנחנו מנתצות את השתיקה, את הסטיגמות, אנחנו רוכשות מחדש את הכוח שלנו, וחשוב מכך, אנחנו כורתות את ההתנהגות הזו מהחברה שלנו”.
 

“השינוי מגיע באמצעות אדם אחר אדם, קהילה אחר קהילה, והשפעתו יכולה להיות גדולה משחלמנו. הוא הולך ומתפשט מהרמה הגבוהה של מערכת המשפט, של התובעים, של המשטרה לקורבנות ועד לאדם שברחוב. זה קורה באמצעות מודעות וחינוך ובאמצעות ההבנה שכל אחד הוא בורג חשוב במערכת וביכולתו להביא לשינוי בחברה. חייבים לזכור שבשורש הנושא קיימים אנשים: השורדים והתוקפים. אנחנו חייבים לעבוד עם שני הצדדים כדי להביא לשינוי. בעיני החלמה ומניעה הן המפתח לשינוי”.
 

“אני לא מוצאת את עצמי מהרהרת בשאלה ‘מה היה אם’. זה שביל  מסוכן לצעוד בו. נאנסתי וזה חלק מחיי לעולמים. תראי אילו דברים חיוביים יצאו רק מהעובדה שדיברתי על זה. אני ממשיכה ליהנות מהחיים, חווה את העליות והמורדות, הפניות והסיבובים. אני מקבלת השראה ומעשירה את חיי בזכות העבודה ובזכות נשים אמיצות שאותן אני פוגשת, שמתמודדות באומץ מול החברה הפטריארכלית ומיישירות מבט אל העתיד”.