פרידה מכוהנת תרבות הקולנוע של ישראל

מובן שאין לשכוח את מפעלה הבולט ביותר - הקמת ארכיון הסרטים הישראלי, שמהווה עד היום את הבסיס האיתן לפעילות הלא מסחרית והחינוכית של אמנות הקולנוע על מכלול היבטיה ברחבי הארץ. בראשית שנות ה־50, כשליה ובעלה וים ון־ליר החלו לאסוף עותקי סרטים ישנים באופן פרטי ופרטיזני, טרם הייתה פה תודעה של טיפוח הקולנוע ככלי ביטוי אמנותי. דומה כי רק פעילותם העיקשת של בני הזוג ון־ליר, שבראשית הדרך התנהלה מתוך ביתם בחיפה, היא זו שסללה את הנתיב לשגשוג העכשווי בארץ של תרבות צריכת הסרטים על היבטיה המגוונים - פסטיבלים, סינמטקים, מגמות ללימוד קולנוע בבתי הספר התיכוניים, קרנות התמיכה בהפקות סרטים, וכינונם של מוסדות לימוד גבוהים למקצועות ההסרטה השונים.
 

אם בארץ כיהנה ון־ליר באופן לא רשמי כגברת הראשונה של תרבות הסרטים, הרי שעבור העולם הרחב, במיוחד האירופי, היא הייתה בבחינת ״שגרירת ישראל מהמעלה הראשונה״, ששמה נקשר לפסטיבלים הבינלאומיים המובילים. בתוך כך, היא היוותה כתובת הכרחית עבור כל אדם מבחוץ שחיפש דלת כניסה וקשר עם התרבות הישראלית. עבור התרומה הזו לביסוסם התוסס של מפעלי תרבות וקשרים הדדיים עם העולם, זכתה ון־ליר ב־2004 בפרס ישראל. מיותר לציין כי מעולם לא התגלו חילוקי דעות סביב הצדקת הענקת הפרס לון־ליר.