לצפות ב"מאמי": סיטואציה פסיכולוגית ארוכה ומעיקה

על קסבייה דולאן (יליד 1989) אפשר לומר שהוא קרוב מדי לימי נערותו, מכדי שיוכל לבחון באובייקטיביות את דמות הנער המתבגר, גיבור סרטו "מאמי". דולאן, שכתב וביים את "מאמי" בגיל 25, התבסס כבר לפני מספר שנים בתוך הנישה של ילד הפלא בקולנוע הקנדי, כשהציג את סרט הביכורים שלו, "הרגתי את אמא" בהיותו בן 19 בלבד. מאז הספיק לביים עוד ארבעה סרטים באורך מלא, שעוסקים כולם בהתבגרותו של נער, אלא מה.

צריך כנראה להיות צעיר ממש – צופה או יוצר – על מנת להזדהות עם הגיבור המוטרד, המרגיז, האינפנטילי, המעצבן, המרוכז בעצמו, חסר כל יכולת החלטה, כפי שדולאן מעצב אותו ב"מאמי". לא מן הנמנע שפערי גיל גדולים מדי בין גיבור הסרט לבין הצופים הפוטנציאלים שלו – בין שהם רוכשי כרטיסים מן השורה, ובין שהם מבקרים המועדפים בפסטיבלי קולנוע – יניבו תגובות שונות לגמרי מאלה הצפויות להגיע מכיוונם של צופים צעירים יותר.

עלילת הסרט עוקבת אחר מרקם היחסים הקרוב־אך־מעורער שבין נער היפראקטיבי הלוקה בהפרעת קשב כבדה לבין אמא אלמנה, שמשתדלת לגדל אותו בכוחותיה הדלים. לימינה של האם ניצבת שכנה חביבה, שכוונותיה טובות בהחלט, אך דעתה שלה מסוכסכת עם עצמה. משולש יחסים מוזר זה מניב סרט גלי עד רוגש, שנע בחוסר שליטה בין דיכאון לאופוריה, בין אהבה לשנאה, בין התמכרות לייאוש.

בסרטיו הקודמים (שלא הוקרנו בארץ) נטה דולאן להתמקד בנערים שזה עתה גילו את מיניותם ההומוסקסואלית, על מגוון הדרמות והקונפליקטים הנגזרים מהסיטואציה האישית הזאת. ב"מאמי" מונח בצד, כאילו, הנושא הסוער הזה, לטובת פיתוחו של סיפור בעל רוחב ועומק רב יותר. כאילו. עד כאן החדשות הטובות מכיוונו של "מאמי", אלא שדולאן – שכתב, ביים, ערך ועיצב את התלבושות לסרט – מנתב אותו לזמננו אנו, כלומר לעידן הפוסט והסטטוס המתייבב בנוסח 'שתו לי, אכלו לי', המונע למעשה הרמת רף הדיון לדרגה שמצויה מעל לנומך המתבקש מפרק בסדרת מלודרמה טלוויזיונית.

ייאמר מיד: הדמות הראשית, הנער המתבגר, אינה מעניינת כלל, ולא יעזור פה אפילו משחקו המתפרץ והמתמסר של השחקן הצעיר אנטואן אוליבייה פילון. מעניין יותר הוא אופן בניית דמות האם המוטרדת, אלא שמשחקה מבית־היוצר־הפרוידיאני של אן דורוואל המגלמת אותה, מוסיף כל מיני זנבות פסיכולוגיסטיים מיותרים לסיפור. הכי חידתית ומרתקת היא דמותה של השכנה הטובה – לעתים עוזרת, לעתים שמרטפית, לעתים כמעט מאהבת – אלא שזו כתובה לא טוב, אפילו איכויות המשחק המרשימות של סוזן קלמן, המגלמת אותה, אינן מסייעות לשפר את המצב.

המחשבה הפילמאית המרובה שהשקיע דולאן בהכנת הסרט מתבטאת בעיקר בבחירת הפריים הייחודי שבו הוא צולם ומוגש על הבד. זוהי תמונה ביחס של 1:1, כלומר תמונה מרובעת, שאינה מקובלת בקולנוע המסחרי מאז ימי צ'פלין העתיקים. יחס צילום כזה יוצר תמונת עולם קלאוסטרופובית ומעיקה, ובה מוטלים שלושת גיבורי הסיפור. לכן אין זה מפליא שפעמיים לאורכו של הסרט מרובה הדקות (139 דקות, וזה המון), הדמויות כמו מורדות בצלם הסרט, "דוחפות" לצדדים את גבולות הפריים, והתמונה מתרחבת לפתע למשך שניות מספר. כאילו אף היא "משתחררת" מרודנותה של הסיטואציה הפסיכולוגית המעיקה.

מובן שמומנטים אלה, שבהם מובלטת אותה מודעות עצמית פוסט־מודרנית שאפיינה סרטים קודמים של דולאן, יכולים היו לתבל את "מאמי" ברטבים מעקצצי לשון ומשפרי טעם. אלא שהקולנוען הצעיר החליט להסתפק בשני רגעים כאלה בלבד, וחבל.