"סיפנרים פרועים"



שישה סיפורי נקמה. הסיפור הפותח, הקצר מכולם, הוא סרקסטי, קולע וקולח. הסיפור החותם, הארוך מכולם, הוא מייגע, גס ונטול פואנטה. בין לבין רצים על הבד עוד ארבעה סיפורים שרמתם נעה בין סביר לבין מספיק בקושי. וזה הספיק השנה כדי להניף את "סיפורים פרועים" הארגנטינאי עד לרשימת המועמדים הסופית לפרס האוסקר לאותן הפקות שאינן דוברות הוליוודית.



מחרוזת הסיפורים הקומית, שנכתבה ובוימה בידי דמיאן ציפרון, מזכירה יותר מכל את מסורת סרטי האפיזודות מתוצרת איטליה (וגם מצרפת), שלבלבה בעיקר בשנות ה- 60; אסופת סיפורים קצרים המנוקדים בכוכבי קולנוע מרובים, שנעים סביב נושא או רעיון משותף. כאלה היו ״בוקצ׳יו 70״ (של פליני/ויסקונטי/דה סיקה), או ״המכשפות״ (פזוליני/ויסקונטי/דה סיקה), וגם ״אני רואה עירום" ו"סקס משוגע", שניהם בבימוי דינו ריזי. בשעתם, הופקו סרטי קרונות רכבת אלה בשל המשבר המסחרי שפקד אז את הקולנוע באירופה, עם התבססותה של הטלוויזיה כגורם מסחרי מנצח, שאיים על בכורת הקולנוע. בהיעדר מידע עדכני על אודות נתוני הרייטינג בארגנטינה, קשה לדעת אם זו גם הייתה הסיבה שהניעה דווקא כעת את ציפרון להסתייע בסוגה פילמאית זו, או שהייתה זו סתם עצלנות שגרמה לו לחמוק מכתיבת תסריט מגובש ובעל כיוון מוגדר, ולהסתפק בפירורים.

ששת הסיפורים מכונסים סביב גרעין רעיוני אחד - אנרגיית הנקמה האנושית. לפעמים זו סתם חמת זעם, נקמה שמתפרצת באופן מיידי, על המקום, בתגובה למעשה עוול. לעתים זו דווקא נקמה מתוקה שמתבשלת על אש קטנה, ומוגשת באופן קר ומורעל כדבעי. בסיפור הפותח נקלעת דוגמנית מקומית לטיסה שגרתית, ואיזשהו גבר בגיל העמידה מתחיל לפלרטט עמה קלות. תוך כדי פטפוט היא נזכרת באחד גבריאל פסטרנק, מוזיקאי מתחיל, שהיה פעם החבר הראשון בחייה. כמה מפתיע הוא לגלות שאותו פסטרנק מוכר גם לגבר היושב בסמוך לה. מדובר במבקר מוזיקלי שקרע לגזרים את אחת היצירות של אותו הגבר. אל השיחה מצטרפת אישה אקראית מהמושב שמאחור. גם היא הכירה את הטיפוס הנאלח הזה, פסטרנק אלא מה. לא עובר זמן רב ומסתבר שכל נוסעי המטוס פגשו את פסטרנק הנ״ל, ולאף אחד מהם לא נותר ממנו שום זיכרון חיובי.

מתוך הסרט "סיפורים פרועים". צילום: יח"צ

מגילוי זה ועד למסקנה המפחידה שהיה זה אותו בן אדם, שקיבץ את כל שונאיו לטיסה משותפת, ועוד מעט יפיל עליהם את נקמתו, קצרה הדרך. המערכון הזה כתוב בשנינה, ומבוצע בחסכנות ובדייקנות מדודה היטב. וזהו שיאו של ״סיפורים פרועים״. מה חבל, אם כך, ששיא זה נרשם בדקה החמישית של הסרט, ומכאן ואילך תחול צניחה מתמדת עד לסיפור השישי והאחרון, המחורבן מכולם, שמתרכז בחתונה יהודית הנערכת בבואנוס איירס, ובמהלכה נוקמת כלה בחתן ובמשפחתו את נקמת גילוי בגידתו בה עם איזו צ'יקיטה חיננית, שהוא, בשיא חוצפתו, אף טרח להזמין אל שמחת כלולותיו.
באחד הסיפורים הנוספים, לוחמים ביניהם עד מוות שני נהגים, שקודם לכן עקפו על הכביש המבודד זה את מכוניתו של זה; בסיפור אחר מגלה מלצרית כי קליינט הממתין למנה שגרתית של סלט, צ'יפס וחביתה, אינו אלא הפושע שבעבר גרם לאביה להתאבד; סיפור נוסף מתרכז בג'יהאד של מהנדס זועם כנגד מחלקת דוחות החנייה העירונית, שדומה כי אנשיה מתעללים אישית בו ובמכוניתו האהובה עליו. פרק זה בנוי על פי העיקרון ששימש את היינריך פון קלייסט הגרמני בעת כתיבת הנובלה הקלאסית ״מיכאל קולהאס״, ועיקרו נעוץ במוטו שיישרף-העולם-אני-לא-מוותר-להם-יותר.
המורכב בששת הסיפורים עוקב אחר פרשה של תאונת פגע וברח, שבמהלכה יורש צעיר ומתבכיין דורס למוות אישה בהריון, ואביו המיליארדר נדרש לתשלומי שוחד על מנת לחלץ את הבן-יקיר-לו ממאסר ממושך. זוהי סאטירה חברתית נוקבת, שאילו היו נחסכים ממנה כמה פיתולי עלילה מיותרים, היא בוודאי הייתה משרתת טוב יותר את המטרה שלמענה נוצרה. גם העובדה שהחלקים היותר מחודדים בסיפור הזה מזכירים יותר מדי את הסרטים ״שלושה קופים״ הטורקי ו״בן יחיד״ הרומני, אינה משחקת לטובתו.
״סיפורים פרועים״ הוא סרטו העלילתי השלישי של ציפרון, והשחקן שמתבלט בו במיוחד הוא ריקרדו דארין, הזכור בעיקר מהסרט הארגנטינאי ״הסוד בעיניים״, שגרף לפני כמה שנים את האוסקר. דארין מגלם פה את דמות המהנדס אחוז הג'ננה, שמוכן להעלות באש את עיר הבירה של ארגנטינה, ובלבד שלא יראה עוד מול עיניו שום פקח עירוני.
עם כל הכבוד למקצוענותו של הצלם חאבייר ג'וליה, שמפגין לאורך הסרט שליטה בסגנונות צילום שונים - מפילם נואר ועד נופי טבע פסטורלי, ועם כל ההסתייגות מהמוזיקה המלווה את הסרט, שבנויה כולה כקונטרפונקט פרודי לעלילות עצמן, הרי שהשמות החמים ממש ב״סיפורים פרועים״ הינם צמד האחים הספרדים, פדרו ואוגוסטין אלמודובר. שמם של האלמודוברים מנצנץ בכותרות הסרט כמפיקיו. ועם כל ההסתייגות מהשלב הנוכחי ביצירתם הפילמאית של האחים הפעלתנים הללו, ברור שאילו הם היו מתיישבים מאחורי הגה הבימוי והתסריט, העגלה של ״סיפורים פרועים״ לא הייתה נתקעת בכל כך הרבה שלוליות בוץ.

״מלח הארץ"
 
רעב כבד, פשעי מלחמה, עוני וגלות. ארבע רגליים שעליהן ניצבת הקריירה האמנותית של סבסטיאנו סלגדו הברזילאי. סלגדו הוא צלם סטילס, ששילב בקריירה שלו צילום חדשות של אזורי אסון עם פיתוח שפת ביטוי אמנותית ייחודית משלו. כבר 40 שנים ויותר שסלגדו משוטט ברחבי הפלנטה המוכה הזאת - אפריקה, דרום אמריקה, סיביר ופפואה - ומנציח במצלמתו את קללת הקיום האנושי - רצח עם ברואנדה, טיהור אתני ביוגוסלביה, רעב באתיופיה, וגם מערכת יח־ סים מורכבת בין דוב קוטב לבן ללהקה של אריות ים במזרח סיביר.
 
וים ונדרס, הנוהג לדלג בין בימוי סרטים עליל־ תיים לבין עשייה של סרטים דוקומנטריים, מתרכז ב״מלח הארץ״ בתיעוד דמותו של הצלם הנודע. לפני עשרות שנים, בהיותו בן 30 בערך, סלגדו המיר מסלול קריירה מבטיח ככלכלן בכיר בבנק העולמי, כזה שמורגל במשרדים נוחים ובתי מלון מרובי כוכבים, בשיטוט רב סכנות בין מוקדי הרוע היוקד בעולמנו החבוט. פירות מאמציו של הצלם נפוצו ברחבי עולם בסיוע אלבומי צילום כבדים, שהוא ואשתו לילה ערכו והוציאו לאור. אלבומים אלה ריכזו מראות של אנשי עמל, של פליטים הנודדים בין היבשות, ילדים על סף מותם, ובש־ נים האחרונות סלגדו החל להבליט באלבומיו גם מראות של טבע קמאי.
 
עבודתו של סלגדו הפכה עם הזמן למושא לת־ לונות של מבקרים חברתיים, שטענו כי הוא רותם את הסבל האינסופי, שנלכד באמצעות עדשות מצלמותיו, אל מבע אסתטיציסטי שנועד לענג את עיני הבורגנות, ולדגדג את בלוטות הרגשנות שלה. המעניין הוא שלכל אורך דקותיו המרובות של "מלח הארץ", ונדרס הסקרן אינו טורח לפרט או לשאול את הצלם המהולל לפשר אמנותו או לחקר שורשיה. הן הצלם-המתעד והן הקולנוען המתעד-את-הצלם-המתעד, מסתפקים בהגדרה הכוללנית הגורסת שעבודתו של סלגדו נועדה להפיץ ברבים את "הרוח ההומנית".


 מתוך הסרט "מלח הארץ". צילום: יח"צ
 
מנקודת מבט מציצנית וצרכנית, דומה ש"מלח הארץ״ רושם שני שיאים (אסתטיים) בולטים. האחד הוא שחזור אופן מלאכת הצילום עוצרת הנשימה, שבמהלכה סלגדו הנציח את אלפי הפו־ עלים במכרות הזהב של סיירה פאלדה בברזיל, הנוהרים למקום המפליא הזה מתוך תקווה קלושה להתעשרות פתע. שיאו האחר של הסרט מתחו־ לל בטונדרה הסיבירית, כשלהקה של אריות ים מסורבלי תנועה מנועה מלעלות אל החוף הקפוא, משום שדוב לבן ענקי מפטרל באזור, ומאיים על שלומם של יונקים ימיים אלה. דווקא לקטע התי־ עוד היפהפה הזה לא אחראי ונדרס, כי אם ג׳וליאנו ריברו סלגדו, בנו של צלם הסטילס, שהצטרף למסעות אבא בתבל ומלואה, ועל כך הוא זוכה בכותרות הפתיחה של ״מלח הארץ״ לקרדיט של במאי-שותף לונדרס המוכר יותר ממנו.
 
כל סרטי התעודה שונדרס הכין עד היום (כת־ ריסר סרטים) עוסקים באמנים ובעשיית אמנות. בתחילה התרכז היוצר הגרמני בתיעוד חייהם ועבודתם של קולנוענים אחרים (ניקולס ריי, פרנסיס פורד קופולה, מיכלאנג׳לו אנטוניוני, יאסוז׳ירו אוזו). עם השנים הוא הרחיב מבט גם אל שוק מעצבי האופנה (״בגדים וערים״), אמני ג'אז (״בואנה ויסטה סושיאל קלאב״), וכן זמרי בלוז ורוק. כידוע, סרטו התיעודי הקודם, ״פינה״ (2011), עסק במחול, והנה כעת ונדרס מגלה גם את אמנות הצילום.
 
ב״מלח הארץ״, ממש כמו בסרטי האמנות הקו־ דמים של ונדרס, נטוע יסוד בלתי מספק, ואפילו מאכזב. שכן בסרט זה, כמו בקודמיו, ונדרס נותר כמתצפת מהצד. הוא מאמץ לעצמו מעין עמדה של מעריץ הפוער עיניים לנוכח הישגי האמן שמולו. מובן שאין רע בפוזה הזאת, אבל מסמכות אמנותית שמתבשלת כבר 45 שנים בתוך המדיום הקולנועי, מותר לדרוש גם עמדה ונקודת מבט ערכית יותר.