שניצר על "סמבה" הצרפתי: כמו בורקס נטול טעם

כל דבר שעשוי לעצבן את מאדין לה פן, והקומדיה ״סמבה״ היא בוודאי משהו שכזה, הוא בבחינת אורח רצוי על הבד. לה פן, מנהיגת "החזית הלאומית" הצרפתית שונאת המהגרים, השחורים והמוסלמים באשר הם, אמורה לחטוף את הג׳ננה מסרט שמציג מהגר מסנגל, אפילו אם אינו אוחז בתעודת תושב בצרפת, כבן אנוש בעל זכויות לקיום בכבוד, להתפרנסות ואפילו, שומו שמיים, לסוג של משיכה מינית אל בורגנית פריזאית צחת עור. מהבחינה הזאת, לפחות, ראויים אוליביה נקש ואריק טולדנו, שעשו במשותף את ״סמבה״, למחמאות מלוא החופן.
 

אלא שנקש וטולדנו, שלפני כמה שנים רכבו על גג העולם בזכות הלהיט שלהם ״מחוברים לחיים״, לא ממש התכוונו לעשות סרט חברתי לוחמני, כי אם סרט נוסחה קומי שיבטיח להם את אותה הצלחה פיננסית שהייתה מנת חלקם אך לפני שלוש שנים. כמו ב״מחוברים לחיים״, גם ב״סמבה״ מקפידים נקש וטולדנו למצות מכל סצנה, אפילו אם היא בבסיסה טרגית ומעציבה, את האלמנט המצחיקני. וכדי לעמוד במשימה הזאת, הם ממשיכים בשימוש בסטריאוטיפים עדתיים מסגנון עדות הבורקס, על מנת להבטיח את האגף הקומי שלהם.
 

סמבה סיסה, שמשפחתו חיה בדקאר בירת סנגל, שוהה כבר עשר שנים בצרפת. הוא עובד במשרות דחק במסעדות, וכך תומך כלכלית מרחוק במשפחתו. יום אחד נקלע סמבה (שימוש מיותר בכינוי שדומים לו, ״סמבו״ ו״סימבה״, שירתו בעבר קומדיות גזעניות) אל מרכז הכוונת של משטרת ההגירה הצרפתית, ומקבל צו גירוש מהמדינה. כל זאת, אף על פי שבהיבט משפטי צרוף הוא צבר די והותר זכויות תושב בפריז, עירו המארחת. לעזרתו נחלצת בורגנית לבנה, המתנדבת בארגון לסיוע למהגרים בלתי חוקיים. היא תימהונית מעט, הוא בחור שקט שכל כוונותיו טובות, ומה הפלא שניצת איזשהו קליק בין השניים. הפן המצחיקני במקרה הזה נובע בעיקר מגישות וממסורות מנוגדות בתחומי החיזור וההתנהגות ברשות הציבור. כאילו הוא יהודה ברקן והיא חיה קציר, ואנחנו בכלל תקועים עדיין ב״צ׳רלי וחצי״ של בועז דוידזון.

מפה לשם יש גם מכות בבית הסוהר, מכות ברחוב וגם רומנטיקה ולב שבור של מהגרים אחרים, אחים לצרה של סמבה. יש אפילו מישהו, לא חשוב מי, שמת בסיום הסרט. אבל העיקר שהצופים נהנים. אפילו מהמוות המיותר ההוא. הקומיקאי עומאר סיי, שעשה ב״מחוברים לחיים״ את דמות המטפל השחור של המיליונר הלבן, נכנס הפעם לדמותו של סמבה, ועושה זאת באופן מסטיקי מתמשך, ובעיקר נטול פואנטה קומית.

טובה ממנו היא שרלוט גינסבורג המנוסה, שמגלמת בצורה אהבלית למדי את הצדקנית הצרפתייה שרוצה להביא רק טוב לעולם. טאהר ראחים (שעשה את התפקיד הראשי בסרט החזק ״נביא״) מתבזבז כאן על דמות שולית של מהגר ברזילאי השמח בחלקו. חבל שליילה כבדה, בתפקיד ספרית יפהפייה עם לב של קרח, לא מקבלת יותר נפח עלילתי במהלך הסרט.

מבחינות רבות מזכיר ״סמבה״ את הקומדיה הצרפתית המצליחה של השנה החולפת ״למה זה מגיע לי״, המטיפה לכינונה של חברה פלורליסטית ופתוחה, מה שעשוי בהחלט להרגיז את מארין לה פן ואת החוג הענקי של תומכיה. אלא שכמו ״למה זה מגיע לי״ סר הטעם, גם ״סמבה״ מעדיף בסופו של דבר את ריח המזומנים הקלים של הקומדיה נטולת המחויבות על פני העמקה של ממש בסיטואציות הנבראות במהלכו.