שניצר על "אנטי וירוס" הישראלי: צניחה אל תהומות החובבנות

 

דומה כי המורשת של אד ווד, מי שנתפס מזה דורות כגרוע בבמאים של כל הזמנים, רק הולכת ומתעצמת במהלך השנים שחלפו מאז הסתלקותו של האמריקאי ההוא מהזירה הפילמאית. הנה סרט ישראלי חדש, שכמו קורא תיגר על ״ההישגים״ של ווד בסרטים כמו ״תוכנית 9 מהחלל החיצון״ או ״כלתו של המפלצת״, שבעשרות השנים האחרונות היו מופת לדילטנטיות בתחום העיסוק בעשיית סרטים.
 

״אנטי וירוס״ מגמגם סיפור אולטרה עדכני, שבמרכזו עומדת חברת הייטק שפיתחה חיסון עמיד בפני כל נגיפי תבל ומלואה, ואותו ניתן להפיץ, הפלא ופלא, דרך תוכנית אנטי וירוס של מחשבים ביתיים. הבעיה, כמו תמיד, נעוצה באנשי הממסד.

הפעם אלה הם פקידי משרד הבריאות הישראלי, וגם שוטרים לא ידידותיים, המסרבים לאשר ניסויים בבני אדם, שבסיומם אפשר יהיה להכשיר לפעולה את החיסון המהפכני. שהרי אם אותה חברת הייטק שאפתנית תשכיל להפיץ ברבים (ובחינם!) את האנטי וירוס הזה, מה יעשו כל החברות הבורסאיות העוסקות בייצור תרופות ״רגילות״.

וכך קורה שווירוס רצחני, המשוגר באמצעות מסרון מסמארטפון שגרתי, מתחיל לקטול בזה אחר זה את עובדי אותה חברת הייטק, ועד שמתכנתת נחושה אחת (ממוצא רוסי!) אינה משתלטת בכוח הזרוע על איזשהו לפטופ ומכה באמצעות SMS מתחרה את הווירוס הזה מכה אחת אפיים, לא יבוא שלום על העולם. 

לסיפור קולנועי באשר הוא מותר להיות אפילו אידיוטי יותר מהמפורט לעיל. השאלה היא איך הוא מועבר אל הבד בפרמטרים של בימוי, צילום, משחק, עריכה ועוד כמה עניינים בסיסיים המכונים יחד עשייה פילמאית. המצאי שמציג ״אנטי וירוס״ על הבד הוא מזעזע ממש. הצניחה החופשית אל תהומות החובבנות לא נעצרת ולו לרגע קט במהלך הדבר־הזה־שקרוי־סרט.
 

אלון נוימן, החתום על המוצר, עיצב אותו כאוסף של שיחות משרד וחקירות משטרה, ולא כהתרחשות חזותית. התוצאה: דברת מתמדת המוגשת באמצעות משחק איום ונורא, ומצולמת באופן המזכיר שימוש במסרטות וידיאו מהדור הראשון, שבשנות ה-70 שירתו נאמנה תיירים חסרי ידע מוקדם בצילום. למי שהשתתף בהכנת הסרט מותר בהחלט להתעטף בעיוורון כללי נוכח המתחולל על הבד. אך לא למי שאישר הקרנה בפומבי (תמורת כרטיסי כניסה בכסף מלא) של האיוולת הזאת.