אם תשאלו את רנן שור מה הסיוט שלו, התשובה לא תהיה סגירת בית הספר לקולנוע וטלוויזיה סם שפיגל, שאותו הוא ייסד לפני 25 שנה בדיוק. הסיוט שלו הוא להתבשר שמכונית שבה נסעו תלמידיו הייתה מעורבת בתאונה. ״קשה לי עם מותם בטרם עת של תלמידים ובוגרים, וקשה מנשוא חוסר האונים, שלא יכולת לעשות דבר״, הוא כמעט מתנצל על חולשה אנושית.
היום יחגוג בית הספר רבע מאה באירוע מיוחד שייערך באולם ימק״א בירושלים במעמד מנהלי פסטיבל ונציה וטורונטו, מפיקים בינלאומיים, תורמים, בכירים בתעשיית הקולנוע וכמובן בוגרי בית הספר. ברשימה המפוארת של הבוגרים ניתן למצוא את דוד אופק (״המנגליסטים״), רמה בורשטיין (״למלא את החלל״), ניר ברגמן (״יונה״), מיכל ברזיס ועודד בינון (״איה״), טליה לביא (״אפס ביחסי אנוש״), תום שובל (״הנוער״), טל גרניט ושרון מימון (״מיתה טובה״) ועוד רבים אחרים.
אתה מנהל את בית הספר מיום הקמתו, הישג בלתי נתפס במונחים של היום. אתה עוד זוכר את הרגע שבו הכל התחיל?
״רותי חשין, מנהלת הקרן לירושלים, שלחה לי לניו יורק, ביולי 1989, טיוטה של תקציב שעל בסיסו יקום תוך מספר חודשים בית ספר חדש בירושלים. 'הרעיון להקים סוף סוף בית ספר במבנה חדש ועם ציוד של ממש הוא מסעיר', אמרתי לה. 'אבל קראתי את התקציב וכדי ליצור מוסד בעל משקל חסרים לפחות 100 אלף דולר לשנה לתקציב השוטף'. רותי לא בזבזה דקה. 'רנן, 100 אלף דולר בשנה זה דייטלס. אני צריכה תשובה: אתה לוקח את זה או לא?'. עניתי לה שאקח את זה לארבע שנים ואכן, אחרי כחמש שנים עזבתי והוחזרתי״.
מה היה החזון שלכם?
״רצינו לחבר את הקולנוע הישראלי לקהל, ובמשימה המרכזית הזו הצלחנו. בית הספר נולד לאחר מרד סטודנטים במגמה לקולנוע ב'בית צבי', בזמן משבר עמוק של הקולנוע הישראלי, שהפך מותג שלילי. נעשו 8-7 סרטים עלילתיים בשנה וכ-15 סרטים קצרים, והקהל נטש. רצינו לעשות קולנוע סיפורי, דחוס, קצר, שיוצר דיאלוג רגשי עם הצופה. השתמשנו בפרפרזה של היצ'קוק: 'תפקידו של הבמאי הוא לא רק לעבוד עם התסריטאי, הצלם, השחקנים ועוד - תפקידו הוא לביים את הצופה'. תפיסת העולם הזאת הייתה מפתיעה ועוררה התנגדות. הייתה אבחנה שגויה בין קולנוע מסחרי לאמנותי, ושאפנו למזג בין השניים, וקודם כל לעשות סרטים טובים עם גיבורים חדשים ואתרי צילום חדשים, הרחק מהדירות התל אביביות. רצינו לטפל לעומק בסיפור. למדתי בסוף שנות ה-70 בחוג לקולנוע בתל אביב. כשהייתי בשנה ב' קיבלתי מלגת הפקה ממשרד המסחר והתעשייה. כתבתי תסריט ללא ידע מקדים, וידעתי שיש בו פגמים. ביקשתי מכמה אנשי קולנוע לעזור לי לפצח אותו, אך הם לא יכלו לעזור לי״.
"נולד לאחר מרד סטודנטים במגמה לקולנוע בבית צבי". תלמידי סם שפיגל בפעולה. צילום: יח"צ
היום, לעומת זאת, לימודי תסריטאות הם דבר שכיח למדי. ״הוראת התסריטאות של הסרט הקצר כז'אנר פותחה בתחילת שנות ה-90 בסם שפיגל בעזרת שני מורים: דיק רוס מאנגליה, שקראנו לו ההילר, ומונס רוקוב מדנמרק, שכונה הקילר״, הוא מספר. ״דיק היה מצליח לעורר השראה ולאתר אצל הסטודנטים את הסיפור המקורי שאותו הם צריכים לפתח. רוקוב היה מגיע בשלב מאוחר יותר ומציג שאלות תובעניות לגבי המבנה והלוגיקה האמנותית של התסריט. כך פיתחנו לעומק את השיטה. כיום צוות החונכים והמורים יודעים לעשות את המלאכה המורכבת הזאת היטב, לקצר זמן ולמקד את התלמיד. התוצאות מתבטאות במסה של סרטים קצרים שהוציא בית ספר, שכבשו את הזירה בארץ וגם בעולם, והשפיעו על כלל הקולנוע הישראלי״.
עם זאת, הוא לא מרשה לעצמו לנוח על זרי הדפנה. ״דבר אחד מהותי עדיין לא הצלחנו: להקנות לתלמידים תואר אקדמי על לימודיהם התובעניים ורמתם הגבוהה״, הוא אומר. ״לא הצלחנו לפצח את הרגולציה הנוקשה של המועצה להשכלה גבוהה. יש כאן חוסר הלימה בין תרומתם של בוגרי בית הספר לקולנוע הישראלי ולתרבותו, ובין ההכרה האקדמית המלאה שקיימת בבתי ספר דומים במרבית ארצות אירופה. בחמש השנים האחרונות עסק בכך הוועד המנהל של בית הספר בצורה מאוד אינטנסיבית, ויכול להיות שמסתמנת פריצת דרך״.
"זה צבט בלב"
ידוע כי התחרות בענף היא קשה, וכי לא פשוט לשמור על השם הטוב ועל מספר תלמידים גבוה.
איך שומרים על התואר בית הספר הטוב ביותר, ובאיזה מחיר?
״בתי ספר רבים מצטמצמים בשנים האחרונות, ולשמחתנו אצלנו יש עלייה במועמדים. אנו מקיימים ביקורת עצמית לאחר משובים של תלמידים ונמצאים בדריכות מתמדת, יוזמים ומשנים תדיר את תוכניות הלימודים וההפקות. ייסדנו את הקרן לפיצ'ר ראשון לבוגרי סם שפיגל, עם פרס של 100 אלף דולר. אנו מארגנים כנסים לבוגרינו מול התעשייה, ומסייעים בהשמה אישית. בנוסף אנו פועלים במישור הבינלאומי עם החממה לקולנוע, כנס שנערוך השנה למנהלים של בתי ספר לקולנוע מכל העולם ועוד״.
רבים מבוגרי ותלמידי בית הספר מציינים את הלימודים התובעניים. האם זה צורך חיוני?
״בתי גאיה לומדת עכשיו ג'אז בניו סקול בניו יורק ואנחנו רכים לידם. אבל כן, סם שפיגל הוא בית ספר תובעני בשלושת מסלוליו: במאים, תסריטאים ומפיקים. זה לא בית ספר שמטיילים בו תוך כדי לימודים. על 150 תלמידים יש לנו 95 מורים וחונכים שעובדים איתם בהרבה שעות יחידניות. התלמידים, בעיקר במסלול הבימוי, הופכים להיות המשק המעורב של כל ההפקות והם צריכים להשתלט על מלאכת הצילום, העריכה ומקצועות רבים נוספים כדי לפתח שפה וסגנון. זה דורש אינסוף תרגילים ועבודה משותפת וסולידרית. התובענות מפתחת משמעת עצמית ויכולות שהכרחיות לעשיית קולנוע. התובענות הרכה אך המהותית של בית ספר מתלמידיו היא ללכת פנימה, לחפש את הקול האישי, הרעיון החד פעמי, החותם. זה תהליך ארוך מול החומרים שמביא כל תלמיד. כאן כוחו האמיתי של בית ספר, שבמידה רבה משמש כדולה. מיילדת״.
אתם מפספסים תלמידים טובים שנשברים בדרך?
״כן, גם זה קורה, אבל לעתים רחוקות. בית ספר הוא חממה, אך גם הד-מייה לעשיית סרטים בחיים האמיתיים. הוא פועל לחזק אתוס ותכונות ההכרחיות לאיש קולנוע. יש לנו 608 בוגרים, ו-70% מהם מהווים את השדרה המרכזית של עולם הקולנוע בישראל. בתחרות פרסי אופיר שנערכה בשנה שעברה, 25% מהסרטים בתחרות היו של בוגרינו. זה מרגש את כולנו. אבל כשתלמיד בעל פוטנציאל עוזב, זה תמיד צובט בלב וזה רב כיווני. גם צובט לי שלא קיבלנו לבית ספר את דובר קוסאשווילי ויוסי סידר. צובט שהצעתי בזמנו לאתגר קרת, סייד קשוע ודרור משעני לקבל מלגה לשנה הראשונה והם סירבו".
לא התקבל. קוסאשווילי. צילום: רלי אברהמי
״מעשה יצירה מתמשך"
על תור הזהב של הקולנוע הישראלי העכשווי, הוא אומר: "הקולנוע שופע, ונעשות כאן סדרות טלוויזיה ברמה גבוהה. אני לא מספיק לצפות בכל הדברים. אני חושב שפיתחנו בישראל רמה גבוהה של סטורי טלינג - רעיונות, סיפורים ותסריטים. אני רואה זאת היטב בחממה הבינלאומית לקולנוע שפתחנו ב-2011. אנחנו מביאים כל שנה קבוצה נבחרת של 12 יוצרים מכל העולם לעבוד על התסריט לסרטם הראשון או השני באורך מלא, עם מנטורים מהעולם ומישראל, עם פרסים נכבדים וחבר שופטים מהליגה העליונה. השאלות הסם שפיגליות המנסרות בחלל האוויר, והמסגרת התומכת והתובענית, מביאות לתוצאות מהירות. יותר מ-50% מהתסריטים שאנו מפתחים מגייסים את המימון ויוצאים להפקה. בקאן הציגו בשנה שעברה שניים מסרטי החממה: ׳הגננת׳ של נדב לפיד ו׳ראן׳ של פיליפ לאקוט מחוף השנהב, שבלי החממה לא היה לו צ׳אנס. אתה עומד על השטיח האדום בקאן ויודע שזה המריא משדה התעופה הקטן של ירושלים. זה רגע של אושר ניהולי-יזמי".
אושר ניהולי־יזמי?
"כן, יש רגעים כאלה ולשמחתי הרבה הם לא נדירים. זה לראות סרט מיוחד של תלמיד, פיתוח סדנה מיוחדת, הקמת המיזם לקולנוע או לגייס תרומות לשיגור 11 תלמידים של מגמת ההפקה לסמינר בפסטיבל קאן".
לא היית רוצה לעזוב את ההוראה לטובת יצירה אישית? יכול להיות שמעמדך כמורה מסרס אותך כיוצר.
"אני רואה בבית ספר מעשה יצירה מתמשך, כמו סדרה טלוויזיונית שרצופה בדרמות קטנות. ההוראה והתפקיד החינוכי לא מסרסים אותי כיוצר. בחרתי בכך ואני בוחר כל יום לעשות את זה. בדרך כלל אני נהנה, גם כשאני סובל או כועס".
אתגר קרת. סרב למלגה. צילום: אריק סולטן
חשבת פעם לעסוק במשהו חוץ מבקולנוע?
"ב-84׳ היה לי רגע ארוך של משבר. הייתי תקוע בין החלום לעשות את ׳בלוז לחופש הגדול׳ ובין המציאות. דורון נשר ואני עבדנו על התסריט במשך חמש שנים, הגשנו ארבע גרסאות לקרן הקולנוע הישראלי והן נדחו בזו אחר זו. נחתה עלי ההכרה שכנראה לא נפרוץ את תקרת הזכוכית הזאת. באותה תקופה הייתי מרכז מגמת הקולנוע בבית צבי והיו לי שם הישגים יפים. אבל החלטתי ללמוד היסטוריה כללית לתואר שני, ולשקול אפשרות ללמוד לדוקטורט ולהיות מרצה. סבי, ד"ר אלכסנדר שור, היה היסטוריון בעל שיעור קומה ומתרגם מיוונית ורומית. טעמתי את טעם עשיית ההיסטוריה ככתב צבאי לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשקראתי לקרב הבלימה ׳הקרב על עמק הבכא׳ וזה הפך להיסטוריה. אבל למדתי סמסטר והפסקתי. התעקשתי לעשות עם דורון את ׳בלוז׳ וניצחנו. לפני מספר שנים היו לי כמה רגעים שרציתי להציע מועמדות לניהול הבימה. גדלתי במוסד החשוב הזה כילד-שחקן בהצגה ׳אוליבר׳. אבל הורדתי את זה מהר מהדיון ביני לבין עצמי, כי סגירת המעגל הזאת לא באמת חשובה לי. גם דחיתי הצעות לנהל מוסדות קולנוע בחו"ל ובישראל".
חלומות?
"לכתוב נון-פיקשיין. יש לי שלושה ספרים לכתיבה. זה אתגר עבורי ואני רוצה להפתיע את עצמי ולכתוב לפחות אחד. אבל אני טוטאלי למדי בעבודה ולא יכול גם וגם".
אז מתי? אתה כבר בן 63.
"פחות ארבעה חודשים. עוד אגיע לזה".