על תינוקות הבוקעים בבית עשיר מעידים כי הם נולדים עם כפית של זהב בפיהם. אדל בלוך-באואר נולדה, אם כך, ובפיה סכו"ם מלא שעשוי מזהב ומשובץ ביהלומים. אביה של אדל היה בעלים של בנק וינאי, ואילו היא עצמה נישאה לתעשיין הסוכר המוביל בקיסרות האוסטרו-הונגרית. ואם לא די בכך, הרי שהגברת בלוך-באואר עצמה נחקקה בדברי הימים של האמנויות היפות בזכות דיוקנה הנוצץ, המצויר עם עלי זהב, שאך לפני שלוש-ארבע שנים נחשב לציור היקר ביותר בתבל.
הציור הנודע הזה, שנוצר ב-1907 בידי אמן האר-נובו גוסטב קלימט, מהווה את הסיבה למלודרמה התקופתית "האשה בזהב", שמשלבת שיעור בהיסטוריה אירופית ביחד עם עיון מבוקר במדעי המשפט. ומעשה שהיה כך היה: אדלה נפטרה בדמי ימיה, בגיל 43, וזה קרה בוינה של שנת 1925. עשור וחצי מאוחר יותר, עם בליעתה של אוסטריה על ידי גרמניה, הוחרם הציור הנודע, כמו מרבית הרכוש היהודי, בידי הנאצים, והוענק אחר כבוד למוזיאון הוינאי החשוב ששוכן בארמון "בלוודרה".
במשך 60 שנה ויותר התהדר הבלוודרה באוצר הזה, שנתפש על ידי בני האומה האוסטרית כמונה ליזה שלהם. כל זאת, עד שיהודיה זקנה בשם מריה אלטמן קמה והחליטה כי הגיעה העת להשיב לידיה את הנכס שנגזל. אלטמן, תושבת לוס אנג'לס, הייתה אחייניתה האהובה של הגברת בלוך-באואר, ונותרה למעשה כיורשת היחידה לנכסי המשפחה, שמרבית בניה נרצחו במהלך מלחמת העולם השנייה. עזר כנגדה במאבק המשפטי הסבוך שימש ראנדול שנברג, עורך דין מתחיל, שמוכר גם בזכות סבו המהולל –המלחין המהפכן ארנולד שנברג, שבראשית המאה ה-20 בעט שפיצים חזקים אל אשכיה העייפים של המוזיקה הקלאסית, וסופו שמצא אף הוא מקלט מפני המשטר הנאצי בלוס אנג'לס.
"האשה בזהב", שחלקים גדולים מתוכו מתרחשים באולמות בתי משפט באוסטריה ובארצות הברית, הוא סרט שעלילתו מתפצלת לשלושה רובדי זמן נפרדים. ראשיתו בתחילת המאה ה-20, כאשר קלימט, המפורסם באמני וינה של אותה העת, התקין בצבעי שמן ובאבקת זהב את דיוקנה של היהודיה העשירה. המשכו של הסרט נטוע ב-1938, בלב אירועי האנשלוס, בזמן שהאוסטרים קיבלו בצהלות את היטלר ומשטרו. משם מדלג הסרט 60 שנה קדימה, אל היום שבו אלטמן הקשישה ושנברג הצעיר מגישים את העתירה המשפטית, שהתגלגלה בבתי דין שונים במשך שמונה שנים, עד לסופה המאושר.
בין דיון משפטי אחד לאחר – כל הדיונים דומים ומשעממים באותה המידה - משתדל הסרט לשחזר את העבר היהודי שנרמס בוינה הנאצית, תוך הסתמכות על נימות של נוסטלגיה משתפכת אל אותם לילות של נשפים מפוארים, וימי בטלה שהיו אפופים בעוגות שטרודל מעוטרות בקצפת מעובת קלוריות. הבמאי הבריטי סיימון קרטיס (שעשה בעבר את סרט הגעגועים למרילין מונרו, "השבוע שלי עם מרילין") מעניק טיפול שטחי לתסריטו העוד יותר שטחי של אלכסי קיי קמפבל, שזו לו עבודת הביכורים הפילמאית.
שום תובנה היסטורית או משפטית או תרבותית אינה בוקעת מהמכלול המלודרמטי הזה, שדווקא עושה עבודה נחושה ביותר בכל הקשור לתחום ספציפי אחד: לחיצה על בלוטות הדמע של הצופים. מלכתחילה נבנה הסרט סביב ניגודי האופי הברורים שבין הזקנה הסוערת ובין הפרקליט המיובש, אך הצמד הלן מירן עתירת הניסיון וריאן ריינולדס ("ההצעה", "רק ידידים"), שאצלם הופקדה משימת גילום הדמויות של אלטמן ושנברג, אינו מספק את הסחורה. מירן, שדומה כי על אתר הצילומים לא נמצא מי שירסן אותה מעט, מרביצה שטיקים תיאטרליים על ימין ועל שמאל, וריינולדס החיוור אינו בר תחרות לדיווה הבריטית המוחצנת.
דניאל ברוהל וקייטי הולמס משלימים את הצוות המוביל. הוא בתפקיד עיתונאי אוסטרי רדוף תסביך אשמה בשל אב נאצי, והיא בתפקיד עלוב של אשת עורך הדין. כמה מוותיקי התעשייה תופסים פה טרמפ מול המצלמה . ביניהם: ג'ונתן פרייס, צ'רלס דנס, אליזבת מקגוורן, וכך גם הישראלי גדעון זינגר בן ה- 88, שמציץ לרגע.