חצי פנסיון: הסרט "פנסיון פראכט" הוא חזיון תלוש

על חודש אפריל הנוכחי ניתן להכריז כחודש אפלפלד בקולנוע הישראלי. בעוד שבוע יפציע בבתי הקולנוע הסרט ״צילי״, שעמוס גיתאי עשה על פי "הכתונת והפסים" מאת אהרון אפלפלד, וכבר אתמול טיפס אל האקרנים המקומיים "פנסיון פראכט״, עיבוד שעשתה תמר ירום ל״לילה ועוד לילה״, גם הוא פרי מקלדתו של אותו הסופר.

לבד מהעובדה ששני הסרטים הללו מבוססים על ספרי אפלפלד, מאחד אותם עוד מכנה משותף בולט - שניהם דוברי יידיש. ואין זה עניין של מה בכך דווקא במדינה שבשנות ה־50, בזמן שנחתו פה גלי ההגירה של ניצולי השואה, בשיא כוחו הפוליטי של דוד בן־גוריון, נאסר בה על קיומו של תיאטרון בשפתם של המושמדים.

שואת יהודי מזרח אירופה היא הנושא המרכזי בספרי אפ־ לפלד, וכך גם בשני הסרטים החדשים, שהם בבחינת עיבודי בכורה קולנועיים ליצירתו הספרותית הענפה. מותר להניח למשך השבוע הקרוב לסרט "צילי", שעדיין לא זינק באופן רשמי אל הזירה, ולהתרכז רק ב"פנסיון פראכט" המבולבל, שעלילתו מתרחשת בפנסיון ירושלמי, שכל דייריו הגיעו משם לכאן, מגיא ההריגה אל החופים המשקמים כביכול של ההוויה הציונית.

כמו בסרטים ישראליים קודמים שגוללו את סיפורם של הניצולים עם הציונות - בין שמדובר היה ב״הקיץ של אביה״ ו״עץ הדומים תפוס״, ובין שהיו אלה ״תל אביב ברלין", "מוקי בוערה" או "מכתבים לאמריקה" - ברור שהקיום התלוש, הארעי והתנועה הדו־סטרית בין שני עברי קו השפיות הם הנושא המיידי של עלילותיהם.

לבד משימור החיים, מקדישים עצמם יושבי הפנסיון המנוהל ביד רודנית על ידי הגברת פראכט (מיכאלה עשת), לשימור התרבות היהודית שעלתה בעשן. אחד מצייר, אחרת מנגנת בצ׳לו, שלישית מזמרת שירי יידיש בקברט, ורביעי כותב שירה, ויש גם אחד המנגן בטובה. וכולם כולם אוגרים ספרים מודפסים ביידיש, ומדקלמים שורות משירתם של אברהם סוצקבר ויעקב גלטשטיין, שנכתבה בשפה שהומתה.

בין הגברת פראכט, בעלת הגינונים שכמו נתלשו מספרות גותית, לבין הקליינטורה שמסתופפת בין חדריה, נופלת מחלוקת עמוקה. היא טוענת שהספרים ביידיש מביאים אך מחלות וחולדות, ואילו הם, הניצולים, שומעים את נשימת יקיריהם המתים מבעד לכריכות המתפוררות. ולא יגיעו הדברים לידי סיום עד שלא ייכרה בחצר הפנסיון קבר אחים גדול, על מנת לטמון בו את הספרים שבמחלוקת, ממש כמו שנהגו ביהודי מזרח אירופה, שהיו בעליהם המקוריים של דפים מצהיבים אלה.

החוליה הקושרת בין קרעי הסיפורים, שכלל אינם מתחברים ביניהם, הוא האלמן מנפרד (צחי גראד), סוחר מפוקפק בשוק השחור, שלצדו בפנסיון חיה רוקחת ושמה צילה (יעל טוקר), שכל שאיפתה היא לכונן בית מרקחת חמים ברוח ישראל סבא, ובאמצעותו להביא מזור לבני האדם מוכי התחלואים. מנפרד הערמומי החליט, ואין זה ברור מדוע ולמה, לתרום הון עתק להצלת ספרי העבר, ותרומה זו מביאה לידי בקע עמוק את יחסיו הבלתי ברורים עם בנו (מעיין בלום), שמקדיש את ימיו לטיפול בכלבים עזובים. מעין מטאפורה מגושמת על אודות שוכני הפנסיון.

עוד משתתפים בחיזיון התלוש: משה פרסטר, המגלם משורר חובש כיפה, שיום־יום ורגע־רגע מוסיף להתאבל ולקרוע קריעה בשל הזנחת ספריו־יקיריו. ולדימיר פרידמן משתדל לעצב דמות של צייר קולנועי ושטוף אלכוהול, ואילו אורי קלאוזנר, חמוש במקטרת אינטלקטואלים, מתהלך בין האחרים ופיו שורר את השירה הגדולה, שעלתה בלהבות כמו העיירה בשירו של מרדכי גבירטיג. מארינה מקסימיליאן בלומין תורמת למאמץ התרבותי במספר קטעים חסרי סבירות, שבהם היא מבצעת שירי קברט ביידיש.

מעבר למכשלת המשחק, שנובעת קודם כל מהיעדרו של סיפור קוהרנטי, וגם מחוסר עקביות בשרטוט האווירה הכבדה ששורה על הפנסיון ויושביו, בולטות בסרט שתי צרות צרורות נוספות. האחת היא אלמנט הצילום, שעליו חתום עמית יסעור. מובן שהבעיה אינה נעוצה ביכולתו הטכנית, הווירטואוזית לעתים, של הצלם, אלא בהיעדר כל איזון בין הצילום המסוגנן והמתבלט יתר על המידה לבין מרכיבים הכרחיים נוספים בעשייתו של סרט. מהבחינה הזאת, צפייה ב״פנסיון פראכט״ דומה יותר להזמנה לתערוכה מוקפדת, שמישהו שכח לצרף לה תכנים ראויים.

גרוע מכך הוא אופן עריכת הדברים, ועניין טעון זה מרומז כבר בעצם העובדה שהיו אלה שני עורכים שונים שטיפלו בהתקנת הסרט; עדות בדוקה כמעט לצרות בחדר העריכה. דמויות נכנסות לעלילה ויוצאות ממנה מבלי הסבר מניח את הדעת, ומבלי שצופה שאינו בקיא במקור הספרותי יידע מי הן. אירועים ותקריות, דרמות אישיות והתמוטטויות נפ־ שיות, פורצות ושוככות על פי איזשהו קוד סודי, שאין בינו לבין ההיגיון הסיפורי ולא כלום.

וכאן המקום לאזכר גם את צ׳כוב הוותיק, ואת קביעתו כי קנה אקדח המציץ במערכה הפותחת, חייב איכשהו לירוק אש במערכה החותמת. ואיך אמירת תיאטרון משומשת זו מתקשרת ל״פנסיון פראכט״? סרט העוסק כל כולו במצבם הפריך של ניצולי שואה, ונפתח בכותרת הבולטת "ירושלים, 1960״, חייב באיזשהו מקום להתמודד עם מה שאירע בירושלים בדיוק באותו המועד - ההכרזה על לכידת אדולף אייכמן וההכנות האחרונות לקראת פתיחת משפטו. בסרטה של ירום, עניין קרדינלי זה אפילו אינו מאוזכר. 

מתוך הסרט "עלים אדומים". צילום: יח"צ
 

מאז שהפוסט־מודרניזם נחת על ראשינו, וניפץ לאטומים זעירים את הנארטיב הציוני, מותר להפיק סרטים ישראליים שאינם בהכרח דוברי עברית. ולא רק ביידיש, אלא גם בגאורגית (״חתונה מאוחרת״), רוסית (״החברים של יאנה״), עיראקית (״מפריח היונים״), מרוקאית (״אנשים כתומים״), פולנית (״אוסטרליה שלי״), וכעת בשעה טובה גם באמהרית.

כזה הוא ״עלים אדומים״, סרט הביכורים העלילתי של בזי גטה, בוגר מכללת ספיר. למען האמת, סרטו של גטה אינו הראשון שדובר אמהרית. קדם לו הסרט לבני הנעורים ״זרובבל״ של שמואל ברו, שהוצג כאן לפני מספר שנים בהצלחה מזערית. לאור ניסיון העבר הפחות מוצלח, ולאור רמתו המוצלחת בהחלט של הסרט החדש, מותר לקוות כי הפעם התוצאות תהיינה מרשימות יותר גם בקופות.

בשלהי המאה ה־19 טווה המחזאי יעקב גורדין את הלהיט הבימתי שלו, ״המלך ליר היהודי״, שבו הוא נטע את הטרגדיה השייקספירית המוכרת בין סוחרי אודסה דוברי היידיש. ב־1935 אף נעשה למחזה של גורדין עיבוד לסרט אמריקאי. ועתה, כ־120 שנה לאחר גורדין, שב ליר אל מקורותיו היהודיים, והפעם מתחוללת הדרמה הנצחית של אב כנגד צאצאיו בקרב בני העדה האתיופית החיים בישראל.

הסיטואציה הבסיסית מוכרת עוד מגרסת המקור של שייקספיר. אב מבוגר, שזה עתה קבר את אשתו, מחליט שהגיעה העת להשאיר מאחור את חיי העבר שלו. הוא מוכר את דירתו, ומתעתד לבלות את שלהי חייו בנדידה נינוחה בין בתיהם של שלושת בניו. ההפתעה המרה ממתינה לו כבר בבית בנו בכורו, כאשר כלתו מרימה עליו קול, ומעמידה אותו במקומו האמיתי - זקן נרגן, בעל נטיות שתלטניות, המסרב לעדכן את אורחות חייו, וסבור שהעולם פועל עדיין על פי השעון המסורתי של כפרי אתיופיה הרחוקה. ברור מאליו שהזקן הזה עדיין לא עודכן בחידושים הפ־ רוידיאניים סביב מרד הבנים והרצח הסמלי של האב.

כבר 28 שנה הוא מצוי בישראל, ועדיין אינו דובר את העברית. היעדר שפה משותפת בינו לבין העולם הסובב אותו, מתנקם בו עוד יותר לאחר שהוא נמלט מדירת בנו האחד, על מנת למצוא מקלט אצל בנו השני. חוסר ההבנה הטוטלי שלו בכל הקשור לחיים במאה ה־21 מביא אותו לא רק לבריחה ממשפחת בנו השני, אלא גם לתא מעצר במשטרת תל אביב. שהרי מבחינת השוטרים הישראלים שחור הוא שחור, ולגביהם אין כלל הבדל בין מהגר עבודה מאריתריאה, מסתנן מסודן או עולה מאתיופיה.

יתרונו של ״עלים אדומים״ נעוץ ביכולתו של הבמאי גטה לחמוק מדיונים מדיפי ניחוח דידקטי, ולכונן על הבד מציאות טרגית, שבמרכזה מצוי איש האתמול שלעולם לא יגיע אל המחר שלו. כשהוא מגובה בעבודת המצלמה העצבנית בכוונה תחילה של הצלם עידן ששון, משתדל גטה לדלג ככל האפשר מעל משוכות השבלונה של הסיפור, והוא מיטיב לעשות זאת בעזרתו של אשטו דבבה, השחקן המגלם את דמות האב־הפטריארכל, שאיבד את נכסיו ואת כוחו המסורתי.

דבבה, שעליו נאמר כי הוא מבכירי שחקני התיאטרון באדיס אבבה, אכן מצדיק תואר זה, באופני גילום דמות הזקן, שכל שנותר לו הוא להתכנס בתוך שריונו ושתקנותו, ולהמשיך בפול־גז־בניוטרל את המסע הרגלי הארוך והמייסר, ששלושה עשורים קודם לכן הביא אותו מאפריקה עד הנה.