"בורג", ישראל 2014 (* * * וחצי כוכבים)
מה יותר סמלי מצמד אנשים שזוגיותם מעורערת המגלים בוקר לחוץ אחד שמיטתם המשותפת נשברה וקרסה? מה יותר מטפורי מבני זוג, שאיבדו את היכולת לתקשר, שמגלים כי תוכנת הסקייפ שאמורה לחבר אותם למרחקים משובשת לגמרי? מה סימבולי יותר משתי נשים אבודות – אחת שאיבדה את זיכרונה והאחרת שאינה מסוגלת להתמצא בשטח בנוי – שצבא הכיבוש הישראלי מלביש על הראשונה את זהותה של השנייה?
מה יותר סמלי מצמד אנשים שזוגיותם מעורערת המגלים בוקר לחוץ אחד שמיטתם המשותפת נשברה וקרסה? מה יותר מטפורי מבני זוג, שאיבדו את היכולת לתקשר, שמגלים כי תוכנת הסקייפ שאמורה לחבר אותם למרחקים משובשת לגמרי? מה סימבולי יותר משתי נשים אבודות – אחת שאיבדה את זיכרונה והאחרת שאינה מסוגלת להתמצא בשטח בנוי – שצבא הכיבוש הישראלי מלביש על הראשונה את זהותה של השנייה?
אלה הם שלושת מצבי העלילה הבסיסיים, והלא ממש מלהיבים, שהתסריטאית שירה גפן התקינה עבור "בורג". במשך 90 דקותיו של סרט זה, משתדלת הבמאית שירה גפן לתקן את מצבו הלקוי של התסריט. זאת באמצעות סדרה ארוכה של סצנות המעוצבות בתחכום חזותי, שניכר בהן מגע יד קומי, ואפילו סוריאליסטי במידה ידועה, המניף את הסרט לגבהים שהתסריט זומם לבטלם.
גיבורה ראשונה היא אמנית וידיאו ירושלמית (שרה אדלר), הנושאת שם טעון כמו מיכל קיים. כל זאת אף שעולמה החיצוני ממש לא קיים בשום מקום. בעיקר בגלל המיטה שהתפרקה, ובתוך כך דפקה לה את תאי הזיכרון. גיבורה אחרת היא נאדין הפלסטינית (סמירה סארייה), המועסקת בבית חרושת לרהיטים בהרכבה עצמית, המספק לאמנית נטולת המצע הזוגי שנשבר מיטה חדשה שחסר לה בורג. אותו בורג חסר קובע למעשה את עתידה של הפלסטינית, משום שזו אחראית לאריזת ברגים להרכבה עצמית באותו בית חרושת, ועם גילוי הפשלה היא מפוטרת מעבודתה.
ויש עוד זיקה, סמויה מהעין, הקושרת בין שתי הנשים המנוגדות הללו. האמנית היא פמיניסטית לוהטת, שעקרה במפגיע את הרחם שלה, כדי להימנע מהבאת ילדים לעולם. לעומתה, הפועלת הפלסטינית חולמת רק על ילד, ואפילו תוחבת בלון אדום מתחת לבגדיה, על מנת לפברק הריון מדומה. הגישות השונות בתכלית למושג ההגשמה הנשית (בין שהיא גלויה ובין שמדובר בתת־תודעה מוסווית היטב) מקשות אף הן על "בורג", ומעמיסות מטען מיותר על גבו העמוס ממילא בכוונות מגויסות.
מה שמציל במידה מרובה את סרטה העלילתי השני של גפן הוא יכולתה המוכחת להעמיד סצנות בעלות ארומה חלומית במקצת, הטובלות במודע בשלוליות המסורת הסוריאליסטית, ולעתים אף הקפקאית. המצבים שאליהם נקלעות שתי גיבורות הסרט, גם אם הם דחוקים מהבחינה ההגיונית, מוגשים על הבד ברהיטות משועשעת, המזכירה את המונח האנגלי של לשון התקועה בלחי. כאן המקום לאזכר ש"מדוזות", סרטה הקודם של גפן, התבסס אף הוא על אותם יתרונות של עיצוב חזותי שיש לקולנועית זו.
הסצנות המצטיינות בסרט מעמתות את האמנית נטולת הזיכרון עם צוות טלוויזיה גרמני, המתגלגל לביתה בעין כרם על מנת לראיין אותה על אודות עבודתה האמנותית, שאמורה להיחשף בביאנלה היוקרתית של ונציה. העמדתם של המראיינים מול המרואיינת – גרמנים יובשניים וחודרניים לעומת אישה בעלת תודעה רופפת, שחסר לה (או למיטה שלה) בורג – היא אחת הסיטואציות המשעשעות ביותר שעיצב הקולנוע דובר העברית בעשור האחרון.
פחות מרשימות הן הסצנות שבהן שף נערץ מנגן בכינור באוזני להקה של סרטנים הטובלים באמבטיה, כל זאת על מנת לרכך את שריונם העיקש, המקשה על הבישול שלהם. ניכר שזיעה רבה מדי הושקעה בניסיון המגושם להפיק מצב אבסורדי הלועג לבורגנות הנהנתנית, ובא להגדיר את החוג החברתי שאליו השתייכה האמנית בזמנים שכל הברגים ישבו אצלה במקום.
כשהיא במגרש הישראלי/יהודי, גפן מרגישה משוחררת. כשהיא מדלגת אל המגרש הערבי/פלסטיני ניכר כי משקולות כובד נקשרות לרגליה ובולמות את תנופתה, ההופכת זהירה מדי, מחושבת מדי. במילים אחרות: לא על האמירה הפוליטית צריכה גפן לסמוך, אלא על יכולות ההתבוננות שלה על החברה הישראלית והגחכתה.