"רוזבאד”, אמר קיין, איל העיתונות הכל יכול, לפני שהחזיר את נשמתו לבורא.
רוזבאד לא הייתה עיר וגם לא אישה. רוזבאד הייתה מגלשה. זו המגלשה שקיין נהג לגלוש בה בילדותו, במאה ה־19, בזמן התמים ההוא, לפני שהכל התנפח מעל ומעבר, לפני שהכסף והעוצמה הגלומה בו השחיתו אותו כליל.
המרחק ההוא, השנים הרבות שחלפו, בין ההתחלה החיננית, המבריקה, לבין הסוף המחפיר, המרקיב, אינו רק מה שממלא, ובה בעת מרוקן, את יצירת המופת “האזרח קיין”. הוא גם משרטט ומשקף את דמותו המורכבת של במאי הסרט שבמשך שנים נחשב לגדול מכולם – ג’ורג’ אורסון וולס. כי וולס עצמו היה לא רק במאי הוליוודי נערץ, הוא היה סיפור הוליוודי מעורר השתאות. סיפור שנפתח בקצה השמיים ומתמוטט במהירות אל מעבה האדמה, שלא לומר, אל האפס המוחלט.
"האזרח קיין". צילום: ללא קרדיט
שדר מלא פאתוס
ב־1979, כשהוא בן 64, שיחק בסרט עם החבובות, עם ולצד בובות. שש שנים לפני מותו, היה וולס לפארסה. דמות נלעגת כמעט, גרוטסקית אפילו, מעוררת רחמים. דבר, כך נדמה, לא נותר – לא בגוף, לא בנפש – מאותו גאון קולנוע שהביא את הקץ על עצמו שנים רבות לפני כן בדרך פלאית שקשה עד היום להסביר. והוא נשרף מבפנים, כפי שאותה רוזבאד, מגלשה אהובה, נשרפה אף היא, רק מבחוץ.
וולס נולד היום, לפני 100 שנה בדיוק, ב־6 במאי 1915. הוריו, ממדינת ויסקונסין, היו מה שמכונה “אמידים”, אמו אף הפליאה לנגן בפסנתר, אך יציבות הייתה הדבר האחרון שהשניים העניקו לו. כשהיה בן 4 הם התגרשו ועקרו לשיקגו. חמש שנים אחר כך אמו נפטרה, וכעבור שלוש שנים נוספות איבד גם את אביו, ממציא הפנס לאופניים, שנדד עם בנו בעולם שבין שתי מלחמות העולם, אך גם הטביע את עצמו בשתיית אלכוהול עד שמת. את היציבות שכה רצה מצא וולס הצעיר, יפה התואר ובעל הלשון החדה, רק אחרי שהפך יתום משני הוריו. בגיל 16 נחת באירלנד, בעיר דבלין, למד משחק, וחזר לארצות הברית כדי להקים להקת תיאטרון משלו בשם “מרקורי”. הוא היה מטאור של ממש.
וולס, איך לא, נטפל לגדול המחזאים ויליאם שייקספיר. הוא עיבד והציג ממחזותיו ובהמשך גם קיבל תוכנית רדיו ששודרה פעם בשבוע. ב־30 באוקטובר 1938, כשהוא בן 23 בלבד, השתמש וולס במדיום כדי לזעזע את אמריקה בעת שידור תסכית שהפך לאבן דרך בתולדות הרדיו. וולס נטל את “מלחמת העולמות”, פרי עטו של הסופר ה”ג וולס, והפך אותו למבזק חדשות על פלישה ממאדים. הוא עצמו היה השדר מלא הפאתוס, שמתאר את מה שמתחולל לכאורה באותם רגעי אימה על אדמת אמריקה. פחות משנה לפני פריצת מלחמת העולם השנייה, לקו אמריקאים רבים בפאניקה אמיתית ונמלטו מבתיהם. המהתלה הצליחה מעל ומעבר למשוער, עד שרשת CBS נאלצה להרגיע את מאזיניה שאין זה אלא סיפור בדיוני.
זה היה רק הקדימון לסרט שהעולם לא הפסיק לדבר עליו, אם כי רבים לא אהבו אותו – “האזרח קיין”. “לב המאפליה” – ספרו המטלטל של ג’וזף קונרד, ששימש שנים רבות אחר כך כבסיס ליצירה האפית של פרנסיס פורד קופולה, “אפוקליפסה עכשיו” – היה אמור לקבל גרסה קולנועית באדיבותו של וולס, אולם הוא, במאי צעיר מאוד וכמעט חסר ניסיון (אחרי סרט קצר בגיל 19 בשם Hearts Of Age ואחרי סרט נוסף, “יותר מדי ג’ונסון”, באורך 40 דקות בלבד, שעותק שלו נמצא רק לפני שנתיים), בחר, בסרטו העלילתי הראשון, להביא אל המסך את דמותו של צ’ארלס פוסטר קיין, שהושפעה מזו של איל העיתונות הקשוח ומטיל האימה רנדולף הרסט. גם בסרט היה מי אם לא וולס הכוכב הראשי, שגילם בווירטואוזיות עוצרת נשימה את קיין, גם כשרגלו נשברה. העיקר לשחק, אפילו שכואב, כדי לשמור על אותנטיות.
הסרט עלה 600 אלף דולר, אבל הכסף לא היה העניין, אלא יכולתו המובהקת של במאי צעיר, בן 26 בסך הכל, לגרום לנו לעצור את נשימתנו מול הפריימים המרהיבים ביופיים בשחור־לבן, תוך שהוא משתמש בעדשה מיוחדת המעצימה עוד יותר את דמותו ואת כוחו של המיליארדר. מה הפלא שהרסט האמיתי ניסה למנוע את הפצת הסרט ועיתוניו קטלו אותו ללא רחם. הסרט יצא לאור, אך הביקורות, תארו לעצמכם, לא יצאו מגדרן, והסרט זכה רק בפסלון אוסקר אחד.
התחייה של “האזרח קיין” וההכרה בגדולתו קרו באירופה תחת המלחמה הגדולה. עם השנים התחדדו התובנות, נערמו המחקרים, ו”האזרח קיין”, סרט בשחור־לבן, מ־1941 הרחוקה, נחשב עד לאחרונה, כמעט בכל משאל של מומחים לקולנוע, ממבקרים ועד עכברי סינמטקים, לסרט הקולנוע הגדול מכולם. עבור וולס, זה היה מאוחר מדי. הטרגדיה שלו הייתה ששום סרט, אבל שום סרט, לא התקרב לממדים, לעומק, לרגש ולרוחב היריעה של “האזרח קיין”.
נותר בצד
למשל סרטו “האמברסונים המופלאים”, שנעשה רק מספר חודשים אחר כך, אך נלקח מידיו על ידי האנשים עם הכסף, כלומר אלה מהאולפנים, וקוצר באכזריות (מ־135 דקותיו נחתכו יותר מ־40). הקשר בין הסיפור שרצה וולס לספר על תככים, בגידות ואהבות במשפחה עשירה מאינדיאנפוליס ובין התוצאה הסופית היה ככל הנראה קלוש (הסוף, לדוגמה, הפך מרע לטוב). וכך נראתה למעשה המשך הקריירה הקולנועית של וולס: קטועה, מאכזבת, עם רגעים קטנים של חסד והרבה מאוד מפחי נפש ועבודות בלתי גמורות. בדרך עוד ניסה להיכנס לפוליטיקה, אבל גם שם לא קרה בעצם הרבה.
כשיצא לאור סרטו “הזר”, היה וולס בן 31. זה היה סרט תעשייתי הוליוודי אופייני, והמבקרים קרעו אותו לגזרים כשאמרו עליו, בלעג בלתי מוסתר, שהוא נראה כמו פרודיה על סרטים של הבמאי שעמד מאחוריו. שנה אחר כך השתלט גאון אחר שהיה בשלבי דעיכה בשם צ’רלי צ’פלין על תסריט של וולס ועשה ממנו את “מסייה וורדו”, שם הוא כבר גבר מזדקן, בלי השפם שכולנו הכרנו. זה היה סרט חזק, אך וולס נותר בצד.
"הזר". צילום: ללא קרדיט
בחייו הפרטיים נחל וולס הצלחה קצת יותר גדולה כששבה את לבה של אלילת המין מאותו זמן, ריטה הייוורת’. היא הייתה לרעייתו החוקית וגם כיכבה בסרטו האפל מ־1948 “הליידי משנחאי” (כן, גם פה קיצצו לו מהסצנות). גם כשחקן היו לו רגעים טובים, למשל בסרט הנודע “האדם השלישי” (1949). וכבמאי, לרגע אחד של סיפוק, זכה בפרס הגדול של פסטיבל קאן על “אותלו” שלו ושל שייקספיר. תשע שנים אחר כך, ב־1958, ביים את “מגע של רשע”, הידוע בעיקר בגלל סצנה מהפנטת בת ארבע דקות בפתיחתו. גם זה לא עזר, והוא עזב את הוליווד מיואש ומאוכזב.
וולס עלה הרבה במשקל, איבד שליטה על גופו, וכשניסה להציל את עצמו מעצמו בעזרת דיאטה, לא עמד במעמסה, ופשוט קרס אל מותו הצפוי בגיל 70. רק בן 70. וולס היה גאון שלא הכרנו כמותו. מבטו החד, מוחו הנוטף, כישרונו האדיר – כל אלה לא היו מספיקים בעולם שמחפש הנאות רגעיות וריגושים חטופים. ובכל זאת, הוא נותר כאניגמה, משלהב עד היום את מוחותיהם של במאים, שחקנים וצופים, יהיר, מתוחכם, גדול מהחיים. החיים, אכן, היו קטנים עליו. אז הוא נפרד מהם. לשלום.