הבמאי עמוס גיתאי לא מתרגש מביקורות ומהמצב במדינה: "אני בעד מתינות"

עמוס גיתאי, יליד חיפה, 1950, היה בכלל בדרך לעסוק באדריכלות. אלא שמלחמת יום הכיפורים קטעה את לימודיו באוניברסיטת קליפורניה, ושלחה אותו היישר ללב החזית הסורית ברמת הגולן. במהלך שירות המילואים כאיש צוות חילוץ והצלה במלחמה, הוא החל להסריט את האירועים במצלמת 8 מ"מ שקיבל כמתנה ליום הולדתו. בשנים 1979 ו-1982 ביים גיתאי סרטים תיעודיים באורך מלא ובהמשך המריא לצרפת, שם ביים סדרה של סרטים עלילתיים שהקנו לו מוניטין של במאי מצליח, ובה שהה עד ראשית שנות ה-90. 

אחד הסרטים שביים במהלך שהותו בגולה, "ברלין-ירושלים" (1989), סיפר את סיפורן האמיתי של שתי נשים גרמניות בשנות ה-30, שאחת מהן עלתה ארצה והשנייה נשארה בגרמניה הנאצית. הסרט ייצג את ישראל בפסטיבל ונציה. סרטיו הרבים עוסקים בחשבון נפש על ושל החברה הישראלית, למן הקמתה ועד היום, ויורדים לרזולוציות כמו דיכוי נשים בחברה הדתית, המחיר האישי של מימוש אידיאולוגיה פוליטית, וכמובן – חוויית המלחמה. בין הבולטים שבסרטיו: "קדוש" (1999), "כיפור" (2000), "קדמה" (2002), "אזור חופשי" (2005) ו"התנתקות" (2007). 

בעבור "כיפור" היה מועמד לפרס דקל הזהב היוקרתי בפסטיבל קאן ולשני פרסי אופיר, ואילו "אזור חופשי" בבימויו הקנה לשחקנית הישראלית חנה לסלאו את פרס השחקנית הטובה ביותר בקאן ולגיתאי עצמו מועמדות נוספת לדקל הזהב. בימים אלה מוצג בבתי הקולנוע בישראל סרטו החדש, "צילי", על פי הספר "כתונת פסים" של אהרון אפלפלד.

"האמת שלא. אני נגד רביזיוניזם רטרואקטיבי. אני לא רואה בכך צורך".

"זה קורה לי מדי פעם. למשל, במסגרת רטרוספקטיבות שנערכו לאחרונה בערים שונות, כולל פריז, ניו יורק ובריסל, הסרטים השונים נראו לי פתאום כמו פרקים מתוך יומן אישי ממושך".

"תשאלי את עמוס שהיה".

"אני מפנה אותך לביוגרפיה שלי".

"אני סקרן ורגיש".

לא קשה לפספס את התשובות המתומצתות שלו, שניתנות כאילו כדי לצאת ידי חובה. הוא במאי עסוק, שאין לו כמעט זמן פנוי, שאינו קשור למלאכת עשיית הסרטים. אף שהוא במאי עטור הישגים, הביקורות לא תמיד פינקו אותו. עם זאת, לא בטוח שזה מזיז לו. כשהוא נשאל האם איזושהי ביקורת פגעה בו באמת, הוא מסביר את האדישות היחסית לנושא: "לפעמים אני חושב שהיות שהייתי במסוק, שהסורים ירו לתוכו טיל במלחמת יום כיפור וחלק מחבריי לא חזרו, אני בעיקר שמח להמשיך וליצור. הדברים האחרים, כמו ביקורות שמועברות על יצירותיי, מקבלים פרופורציות. תראי, יש רבים בתחומים שונים שזקוקים להיות נאהבים על ידי כולם כל הזמן. היות שלא היה לי חוסר באהבת הורים, אני לא מוטרד".

אני חושבת שמה שקרה לך יותר גרוע. באת מבית מוגן וקיבלת מכה מהעולם  הבוגר. האם בגלל זה סרטיך כה מטלטלים ולא מתפשרים?

"יכול להיות. היו לי הורים מאוד משמעותיים. אמא שלי, אפרתיה גיתאי לבית מרגלית, הייתה אינטלקטואלית אמיתית, אישה חילונית ומודרנית. אבא שלי, מוניו וינרויב גיתאי, היה ארכיטקט באוהאוס, תלמיד של מיס ואן דר רוהה וקנדינסקי, שאהב לשוחח לא רק עם ארכיטקטים אלא גם עם בנאים ופועלי בניין ואהב את אנשי המלאכה האמיתיים".

"אני מאמין במשמעות של אידאות. אני מעריך שאני ביחסים טובים עם האידאות".

"מלחמת יום כיפור, שעליה שוחחתי, התרחשה בתקופת השחצנות של דיין, עדיין לפני ביבי. נכון להגיד שיש דמיון ויש התדרדרות נוספת. גם כיום אפשר לראות אטימות, שחצנות, כוחנות, אמונה רק בכח. אבל צריך תמיד להישאר אופטימי ולקוות לטוב. אני בעד מתינות".