"פרחים לאנה"
השפה הבאסקית, כך אומרים, אינה דומה לשום דבר. היא יחידה מסוגה. יתומה ללא משפחת שפות מוכרות מאחוריה. לעומתה, "פרחים לאנה", סרט הדובר שפה בלתי שגרתית זו, דומה למאות סרטים בסוגו. העדר כל ייחוד בסיפור הסרט, או באופני הגשתו, כופה שעמום קיצוני על הסצנות המרכיבות אותו. כולן צפויות, וכל מה שצפוי וברור מראש, אכן מתחולל במהלכן.
העלילה, טובלת ברומנטיקה של שבועוני נשים, מספרת על אישה נשואה, אנה שמה. בסצנה הפותחת את הסרט מבשר לה רופא המשפחה שהגוף שלה כבר מצוי בעיצומם של תהליכי גיל הבלות. לכן היא מופתעת מאוד מזרי פרחים המגיעים לביתה אחת לשבוע, כשאין בהם ולו רמז לזהותו של המחזר או המחזרת האלמוניים המשגרים אליה ביטוי מופגן כזה של אהבה. אנה המחוזרת עובדת באתר בנייה, כשסביבה מתגודדים בעיקר פועלי בניין, יוצקי בטון, נהגי משאיות ומפעילי עגורנים. גברים מחוספסים ודי כבדים. דווקא בסביבה סואנת זו מאבדת אנה את שרשרת הזהב, שהוענקה לה על ידי אמה. אפילו מכשיר לגילוי מתכות, המוזעק למקום על ידי הפועלים, אינו מצליח לאתר את שכיית החמדה שאבדה.
לגמרי בלי קשר לאנה, עובד במקום גם בינאט, גבר נשוי שעושה את כל שעות המשמרת שלו אי שם למעלה, ברום תא ההפעלה של העגורן ענק המידות. בלילה גשום אחד, לאחר שהוא מקפיץ את אמו בחזרה לדירתה, נקלע בינאט לתאונת דרכים, שבה הוא מוצא את מותו. במקביל להסתלקותו הטראגית פוסקים גם משלוחי הפרחים המסתוריים לבית אנה. האם זהו צירוף מקרים או בינאט, שאותו אנה כלל לא מכירה, הוא הוא המחזר האלמוני שלה? חיזוק להנחה זו מגיע כעבור מספר ימים, כאשר עמיתיו לעבודה של המנוח אוספים את חפציו האישיים המפוזרים במרומי תא ההפעלה של העגורן, וביניהם נמצאת גם שרשרת הזהב האבודה של אנה. אם כך, הסוד הרומנטי אותר לבסוף, וקדימה לסיבוב ב'.
סיבוב שני: בקטע הכביש שבו מצא בינאט את מותו, מקימות אמו, טרה שמה, ואלמנתו לורדס, גלעד קטן לזכרו. והנה, כמו משום מקום, אחת לשבוע מניח מישהו פרחים על גלעד זה. מי זה יכול להיות, תוהות האם והאלמנה, האורבות כל אחת בתורה בצד הכביש, על מנת לעלות על זהות האלמוני/ת. ובכן חבל להרבות בניחושים. זוהי אנה המחוזרת, שמחליטה להשיב טובה והוקרה למי שכה אהב אותה, ולא סיפר על כך לאף אחד/ת.
מכאן ואילך מתפתח על הבד סיפור מייגע שמתארך על פני חמש שנים, ובמהלכו מתנגשים ביניהם רצונותיהן של שלוש הנשים – האלמנה האבלה, האם השכולה, וכמובן גם אנה שקשורה-לא-קשורה אליהן. נכון הוא שאורכו האובייקטיבי של הסרט "פרחים לאנה" הוא רק 99 דקות, אבל אלה מתמתחות על פני זמן אינסופי כמעט, במובן הסובייקטיבי של ההשתעממות.
כמאוזכר לעיל, "פרחים לאנה" הוא סרט דובר באסקית, ואין זה דבר של מה בכך. אמנם בחבל הבסקים שבצפון מזרח ספרד, ומעבר לגבול, כלומר בדרום מערב צרפת, מתגוררים כשלושה וחצי מיליון מבני העם הבאסקי העיקש, אך רק 20 אחוז מתוכם דוברים את השפה הנדירה. ועבור קהל יעד זה, כולו 700 אלף איש, כיוונו שני במאי הסרט, ג'ון גאראניו וחוסה מארי גאונגה, את עבודתם. מנקודת מבט מסחרית, זהו בהחלט עניין אמיץ ביותר.
ובחזרה לסרט עצמו. במחציתו השנייה של "פרחים לאנה" (מחצית זו קרויה, איך לא, "פרחים לבינאט") מתפתח על הבד דיון מסטיקי בסוגיות עקרוניות כמו שימור הזיכרון, ונוכחותו של המת בחייהן של אלה שהותיר אחריו. לבד מצילום בגווני פסטל, המבליט את הפסטורליות של סביבת ההתרחשות, אין גאראניו וגאונגה מוסיפים איזושהי זווית ראייה מפתיעה – טראגית, דרמטית או גרוטסקית - בנושאים כבדי המשקל שהם מתיימרים לטפל בהם. נהפוך הוא. כתיבה מרושלת של התסריט, החושפת חורים בסיפור והיגיון לקוי בעלילה, מכבידים עוד יותר על חווית ההשתעממות באולם ההקרנה בצוותא עם שלוש גיבורות המלודרמה.
"תפוחים מן המדבר"
כשנערה מקהילת מנשקי הקמעות פוגשת בנער מבני כת אוכלי השפנים, השמיים, כמו שאומרים, הם הגבול. בסרט "תפוחים מן המדבר" מגיעים הדברים לכדי כך שקיבוצניק ג'ינג'י נראה באחת הסצנות, כשהוא ממסגר מזוזה כשרה אל משקוף דלת חדרה של צעירה מבית חרדי, ובתמורה הוא זוכה ממנה לנשיקה הכרוכה בייחוד צמוד במיוחד, ישמור השם.
מדברי הקדמה אלה עולה ש"תפוחים מן המדבר" - מבוסס על נובלה מאת סביון ליברכט, שהתגלגלה למחזה ומאוחר יותר לתסריט - הוא סרט דידקטי, הבנוי מסצנות המזכירות ויכוחים של בעד ונגד, מהסוג המקובל בתנועות הנוער ובשיעורי חברה בבית הספר התיכוניים. קשה למצוא בסרט מעמד דרמטי כלשהו העומד כשלעצמו, ולא כזה שהעוגן שלו הוא בדיון חבוט סביב נכון-לא-נכון, צודק-לא-צודק, ובעיקר כזה המתמקד בעניין הפומבי שעוררו לאחרונה דבריו של יאיר גרבוז: פרימיטיבי-לא פרימיטיבי.
צעירה מזרחית מצד אחד, בחור אשכנזי מהעבר האחר. המזרחית מגיעה ממשפחה חרדית, המצדדת בהגותו של הרב עובדיה יוסף. האשכנזי מגיח מעולמות החילון בנוסח הקיבוצים, שעליהם העיד פעם מנהיג החרדים הרב ש"ך שהם "אוכלי שפנים וטריפה".
אם לחדד עוד יותר את המובן מאליו, הרי שיוליה שלנו קרויה רבקה אברבנל, ושמו של רומיאו שלה הוא דובי. השניים נפגשים בסמטאות ירושלים, כשדובי הקיבוצניק, סטודנט באוניברסיטה העברית, מרכז חוג לריקודי עם, ואילו רבקה הסקרנית לוטשת עיניים יוקדות בהמון המחוללים יחדיו – גברים ונשים ללא מחיצה, שומו שמיים.
חטא גורר חטא, אלא מה. הצפייה בחילוניים המפזזים מדרבנת את רבקה להצטרף למעגל, וחולף לו רק רגע קט, והיא כבר שוכחת מאיסור מרחק נגיעה מדובי, ומכאן קצרה הדרך להתפקרות המוחלטת שעוד בוא תבוא בהמשך.
קודם להתמסרות אל זרועות העולם החילוני, גדלה רבקה במשפחה החיה בשכונת שערי חסד הסמוכה לנחלאות בירושלים. אביה השתלטן (שלומי קוריאט) מנסה לכפות על בתו, והיא רק בת 19, שידוך עקמומי לשכן האלמן שאלתיאל, המטפל בשלושה יתומים. האם ויקטוריה (ריימונד אמסלם), שפחה רמוסה תחת מגפי בעלה, אינה מצליחה להפר את היוזמה המגונה הזו. למרבה המזל, מצליח דובי להבריח את המשתדכת-בעל-כורחה הרחק אל מחוזות הנגב, אל צריף מגורים בקיבוץ שבו הוא נולד, ושם מתגורר עדיין אביו הבלתי סימפטי במפגיע (צבי שיסל).
העימות בין שני העולמות המנוגדים – עיר הקודש על בתי התפילה המפוזרים בה, לעומת מטעי התפוחים השופעים של ההתיישבות העובדת – מועבר אל הבד באופן ישיר, עירום וללא כל תחכום. הטיעונים של שני הצדדים הניצים הם בסיסיים, ואינם הולמים סרט שהופק במציאות כל כך נזילה וחמקמקה כמו החברה הישראלית.
תפוחים מהמדבר. צילום: רונן נגל
בשנות ה- 60 וה- 70, בשיא מלכותם של סרטי הבורקס, באו על פתרונם האופטימי ההתנגשויות בין המחנות היריבות – השליט האשכנזי, הנשלט המזרחי – באמצעות הלעגה על ביטויים חיצוניים של העדות והגחכתם (עגת דיבור, מאכלים אופייניים, מנהגי שמחה). לזכותו של "תפוחים מן המדבר" ניתן לומר שהוא מוותר על שימוש בארסנל התחמושת ממחסני ז'אנר הבורקס. לגנותו, צריך להוסיף, הוא מתעקש לשמר ולקדש את הפערים של שולט מתקדם ונשלט פרימיטיבי.
כן בורקס, לא בורקס, עדיין חובתו האלמנטרית של המזרחי היא להעפיל אל הגבהים שמציע האשכנזי, וזה מצידו אינו נדרש לשום ויתור או גילוי של אמפתיה כלפי המוחלש החברתי. מהבחינה הזו, נעיצת המזוזה במשקוף דלת בקיבוץ הדרומי, סצנה המאוזכרת בפסקה הפותחת סקירה זו, היא מקסימום הוויתורים האידיאולוגים שהשליט נאות לקבל על עצמו בעת החתימה על עסקת החבילה הרומנטית עם נציגתו של מעמד הנחותים.
הבמאים אריק לובצקי ומתי הררי, שכבר טיפלו בעבר בפערים העדתיים בישראל בקומדיה "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", הם האחראים להעברת הטקסט של ליברכט אל הבד. קשה להריע לתוצאות מאמציהם, ולא פחות קשה להתלהב מהופעתם העצית של שחקני המשנה המנוסים. לעומת זאת, שני הצעירים המגלמים את הדמויות הראשיות, רבקה ודובי המאוהבים – מורן רוזנבלט ואלישע בנאי – מבצעים עבודה סימפטית למדי מול המצלמה.
פרחים לאנה * * וחצי
תפוחים מן המדבר * * וחצי