״סיקריו״ הוא המונח בספרדית הבא להגדיר מחסל מקצועי.
ומהם מקורותיו של מונח זה, המשמש בשם סרטו של דני וילנב, שכמו נקלע בטעות לתחרות הראשית בקאן? ובכן, כותרת הפתיחה של הסרט מסבירה שמקור השם הוא בעברית קדומה (!), כך כונו הקנאים־רוצחים, אנשי כת הסיקריקים בפיקודו של אלעזר בן יאיר, שהתבצרו במצדה וסופם שהתאבדו באופן קולקטיבי. הנה כי כן, הישראלים שוב בתמונה.
עבור המדקדקים בקטנות כדאי להוסיף שבמהלך התגלגלות עלילתו של סרט האקשן ההוליוודי הזה מתגלה קשר עקיף נוסף לישראל ולשכנותיה. מטרת השוטרים והלוחמים האמריקאים גיבורי הסיפור, היא לאתר את מנהרות ההברחה שדרכן המקסיקנים מחדירים אנשים וטונות של סמים מאוד מסוכנים אל תוככי אמריקה התמימה כל כך. כאילו אנחנו עדיין בעוטף עזה.
אמילי בלאנט היא סוכנת FBI צעירה שמגויסת על ידי ג'וש ברולין, איש ה-CIA הציניקן, כדי לסייע לבניסיו דל־טורו הקודר לרוצץ את ראש הנחש המקסיקני שמרעיל את אריזונה ואת טקסס בהירואין מזן משובח. דלות הסיפור ב״סיקריו״ ממש מעליבה את התחרות בקאן, מה גם שהופעתם של שלושה כוכבים נוצצים בסרט רחוקה מלהיות מספקת. הנה פרט שיש לקחת בחשבון לקראת טקס חלוקת הפרסים ביום ראשון בערב: בשני סרטיו הקודמים של וילנב (״אסירים״, ״אויב״) כיכב ג'ייק ג׳ילנהול, המשמש כעת כאיש חבר השיפוט בקאן.
לפני 42 שנים חיבר ז׳אן גרואול תסריט עבור פרנסואה טריפו המנוח. התסריט שהיה מבוסס אז על מקרה טרגי שאירע בצרפת בשנת 1603, לא צולם בסופו של דבר משום שטריפו משך ידיו מהפרויקט. והנה כעת מניחה הבמאית ולרי דונזלי את ידיה על התסריט ההוא, והתוצאה המעציבה היא ״מרגריט וג׳וליאן״. זהו סיפור על אודות אח ואחות שמאוהבים זה בזו מאז ינקותם ועד הוצאתם להורג בהתזת ראשם. פרשת גילוי העריות הפומבית בין השניים -שגררה גם הריון ולידה אסורים - הביאה את הג׳ננה לפרנסי הכנסייה הקתולית, וכך הגיע הדבר לידי גזר־דין מוות שהוטל על הנאהבים השערורייתים.
דונזלי מגישה את הפרשייה באריזה של אגדה מתפנקת לילדים, כשהחידוש הגדול בה נובע מעירוב מבוקר של כל סגנונות החיים בצרפת ב־400 השנים האחרונות. העיצוב, התלבושות והתפאורה משייטים בחופשיות בין גלי ההיסטוריה. אילו ז׳אק דמי היה מביים את הפנטזיה הזו, ואילו מישל לגראן היה מוסיף לה שירים, היה אפשר לכונן אופרה קולנועית. אבל השניים, מה לעשות, כבר לא בינינו.