הדלילות בהיצע הסרטים מתוצרת הארץ יוצרת בקאן מעין וואקום בקרב הישראלים השונים – עיתונאים, מנהלי קרנות תמיכה, מפיקים ומפיצים – המפוזרים לאורכו ולרוחבו של הפסטיבל. מצב לא מקובל קמעא, לעומת השנה שעברה, למשל, שבה הציפו הסרטים מישראל את אולמות הפסטיבל השונים.



תיקון מסוים להרגשת הריק הזה יתחולל היום לקראת הצהריים, כש"עשרה רחובות, מאה עצים", סרטו הקצר של מיקי פולונסקי בוגר בית הספר מנשר, יוקרן במסגרת תחרות "סינפנדסיון", המיועדת לסרטי סטודנטים.

משלהי שנות ה-90 של המאה הקודמת, כש"בלי חוקים" של דובר קוסאשווילי זכה בפרס בתחרות הזאת, מרבים הסטודנטים הישראלים להתפנק בפרסים המוענקים להם בתחרות העתיד הזו. כך למשל זכה לפני שבע שנים "המנון", סרט הגמר של אלעד קיידן, בפרס הראשון של "סינפנדסיון", וזכייה זו היא שסללה בפניו השנה את הקבלה האוטומטית לפסטיבל קאן של "היורד למעלה", סרטו הארוך הראשון שהוקרן כאן בשבוע שעבר.
 
18 מתמודדים נכללים ב"סינפדסיון" השנה, וטקס ההכרזה על הזוכים ייערך מחר. למרות ההשתתפות הדלילה, שני הסרטים הישראלים (זה של אלעד קיידן ו"סיפור על אהבה וחושך" של נטלי פורטמן) יחזיקו במתח את המשלחת הישראלית. זאת משום שהם משתתפים בתחרות "מצלמת הזהב" המיועדת לסרטי ביכורים, והזוכה בה יוכרז רק ביום ראשון בלילה.
 

ז'יה ז'אנג קה הוא מהבולטים בבמאי סין בשני העשורים האחרונים, ובסרטים כמו "פלטפורם", "תענוגות נסתרים" או "העולם" – כולם אסים מנצחים בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים – הוא ידע לשלב בין סיפורים אנושיים לבין מבט סאטירי על הגרסה הסינית לקפיטליזם העכשווי. מהבחינה הזו, "הרים יכולים להיפרד" אינו שונה במאומה.

הסרט נפתח בסיפור מלודרמטי על אודות שני גברים צעירים המחזרים אחר נערה אחת, אלא שלאחר שעה שלמה של גלגול עלילה שגרתית, חלים מהפכים רבים (ולא תמיד מובנים או הגיוניים) במגמות הסיפור, ההופך לסוג של מסה חברתית על אודות הקשר בין מיליארדי הסינים שנותרים ביבשת לבין אותם מיליונים שהרחיקו לתפוצות, לאוסטרליה למשל או לקנדה.
 
גם מבקר סרטים נדרש לעתים ליושרה מקצועית, וזה בדיוק המקום להצהיר – אני לא הבנתי כמעט כלום.