שלושה רשמים מעניינים מקאן: היפה המרגש והחשוב

ביום עיון שנערך בראשית השבוע במסגרת האירועים בפסטיבל קאן, התריע אוטינגר שהאנג'נדה הקולנועית נתונה כיום בציפורניהם של גוגל, אמזון ומיקרוסופט. הם (וגם הדרום קוריאנים, להערכתו) אוחזים במרב האופציות להפיכת האמנות השביעית למוצר נלווה בתעשיות הדיגיטליות ההיקפיות; מוצר שטעמו יהיה אמריקאי בלבד, בלי שום תבלון אירופי מתוחכם. חיסולם השיטתי של בתי הקולנוע הוא רק סימפטום נוסף הבא לחזק את הסינדרום הזה.
 

ובינתיים, עד שיוכח כי אוטינגר הזה צודק, עושים סרטי התחרות את העבודה השחורה בכל הקשור להשתלטות הטעם האמריקאי על שווקי הקולנוע. מישל פרנקו המכסיקני הציג סרט הוליוודי ראשון. גם יורגוס לנטימוס היווני הביא לתחרות את סרטו הראשון שדובר אנגלית. יואכים טרייר הנורווגי עשה דבר דומה. שלא לדבר על מתיאו גארונה האיטלקי, והמבוכה הפילמאית שלו, "מעשיית המעשיות", שגם היא מוגשת בשפה האנגלית.
 

למעשה, מאז ראשית ימי הקולנוע, שואב אליו השוק האמריקאי את מרב הכישרונות האירופים. אבל אין סיבה שביטול הגבולות והטשטוש המכוון של המבע הלאומי יתרחשו דווקא מעל הבמה הפילמאית המרכזית של העולם – פסטיבל קאן. לפחות בנקודה זו ניתן להחמיא פה לנטלי פורטמן, שבסרטה "סיפור על אהבה וחושך" מבצעת מהלך הפוך ממש; אמריקאית שמעדיפה לעצב סרט עכשווי בשפה מקומית, ולא באנגלית אוניברסלית (וחבל שזו המחמאה היחידה שניתן להרעיף על סרטה).
 

סקירה זו נכתבת לאחר שהתחרות הראשית הגיעה לשני שלישים של הדרך, ולאחר צפייה ב-12 מתוך 19 הסרטים המתמודדים על פרס "דקל הזהב". בשלב זה אפשר לדבר על שלושה סרטים בלבד – היפה, המרגש והחשוב. שמונה נוספים מאכזבים, אם לא גרוע מכך, ועל הסרט הטוב הנוסף – "ערכו של אדם", דווח כבר שלשום ב"מעריב".

ותחילה על היפה. כלומר "קרול" שביים טוד היינס, על פי ספרה האוטוביוגרפי של פטרישה הייסמית. בימוי נאה, משחק מרשים של רוני מארה (קייט בלאנשט, בתפקיד הראשי הנוסף, מרגיזה למדי), עיצוב תפאורות ושחזור תקופתי מלא חן. אבל לא במחמאות חלקיות אלה ניתן לפטור את הישגיו של "קרול", כי אם בגבעות של פרסים שיש להמטיר על ראשו של הצלם אד לחמן, שמשיב לבד את אשליית הקסם של ימי הוליווד הקלאסית, ושל הדיוות – השחקניות הגדולות מהחיים – שהיו נחלת העידנים הקודמים.
 

לחמן, המצלם מאז 1974, עבד כבר עם היינס בסרטים "הרחק מגן עדן" ו"אני לא שם", שבהם הפגין יכולות דומות לאלו שהוא הביא עמו לאתר ההסרטה של "קרול". אלא שהפעם מצליח לחמן להנציח את שנות החמישים האבודות כפי שלא עשו זאת אפילו אז, בזמן אמת, לפני שישה עשורים. הפיגומים שעליהם נשענת עבודתו הנוכחית הם ציוריו של אדוארד הופר, סרטיו של דאגלס סירק וספריו של טום וולף. 
 

דומה שכל אמריקאי שידע איכשהו לנסח בדידות אורבנית תרם משהו למבנה הוויזואלי שעליו ניצב חזון אובדן עידן התמימות, שהוא בבחינת הגרעין הקשה של הסרט "קרול". גם דמויותיהן הפילמאיות של אודרי הפבורן ואליזבת טיילור הצעירות – שתיהן אייקונים הומוסקסואליים – שניצבות ברקע עיצוב דמותה של רוני מארה, משחקות תפקיד מרכזי ברענון הזיכרון הקלאסי של הוליווד הזוהרת.
 

ומהיפה אל המרגש. כלומר אל "אחותנו הקטנה" של הירוקאזו קורה-אדה היפני. לא אחת נראה שקורה-אדה, מהטובים שבקולנועני יפן במאה ה-21, ממשיך לעשות את אותו הסרט. "איש אינו יודע","עדיין מתהלכים", "המשאלה", "סיפור משפחתי" ו"אחותנו הקטנה". כולם סרטים על אודות משפחה שעורער המבנה ההרמוני שלה. משפחות פגומות, שנעלמו מהן הגורמים המאזנים של אבא-אמא. 
 

"אחותנו הקטנה",המשפחות הפגומות של הירוקאזו קורה-אדה היפני. צילום: יח"צ

שכול, גירושים וילדים נטושים. זה מה שקורה-אדה מרבה להציע לגיבוריו. ב"איש אינו יודע" היו אלה חמישה ילדים קטנים, שננטשים במרכז טוקיו על ידי אם חסרת חוש אחריות. ב"עדיין מתהלכים", מתאבלים שני קשישים על אובדן בנם, שטבע למוות שני עשורים קודם לכן. "המשאלה" עוסק בקומבינה של שני ילדים, אחים שהופרדו זה מזה בשל גירושי ההורים, ומנסים לאחד מחדש את התא המפורר. "סיפור משפחתי" עוסק בלוויה של אב, שנטש את שתי בנותיו למען אישה וילד אחרים.
 

על רקע עלילות הסרטים הקודמים של קורה-אדה, אין זה מפליא למצוא ב"אחותנו הקטנה" את עיקרי הסיפורים הקודמים. שלוש אחיות בנות עשרים ומשהו ננטשו בצעירותן על ידי אביהן, שנישא מחדש. עם מותו מתחברת אליהן יתומה טרייה, בתו של המנוח, שהיא למעשה אחותן למחצה. קורה-אדה בעל המבע הרגיש, משכיל להעמיד ארבע גיבורות של ארבע דרמות קטנות, החיות תחת קורת גג אחת, ומנסות להחיות מחדש את מה שאיבדו בילדותן – הרמוניה ותחושת השתייכות הדדית.
 

על "הבן של שאול" אפשר בהחלט להעיד שהוא סרט "חשוב". חשיבותו נובעת מהנושא הבלתי אפשרי שלאסלו נמש ההונגרי בחר עבור סרט הביכורים שלו. לא בכל שנה מופק סרט שמתרחש כולו במחנות המוות של אושוויץ. מלכתחילה נדמה כי זירת האירועים הנוראה הזו איננה אפשרית כלל לתיאור בסרט עלילתי. שהרי אין שום דמיון יצירתי שיוכל לשחזר את מה שהיה שם. בוודאי שלא את אותו אלמנט שנמש הצעיר בוחר להתמקד בו.
 

"הבן של שאול" מספר על איש הזונדרקומנדו. הפועל השחור, היהודי, של תעשיית המוות הנאצית. הרכיב האילם של פס הייצור שנועד להפיק גוויות שרופות בלבד, בטרם הוא עצמו יישלח כחומר גלם למשרפה הקרובה. פעמים רבות בעבר כבר נכתב שאין טעם לערב קולנוע עם אושוויץ. לזכותו של נמש יש לציין כי לפחות בנקודה הכי בסיסית הוא לא חטא. בניגוד, למשל, לסטיבן שפילברג ול"רשימת שינדלר" שלו.

כשיהודי הונגריה נדחסים לתוך תאי הגזים באושוויץ, נמש אינו נמלט מהתיאור המחריד. אצל שפילברג, למי שבמקרה שכח את הסצנה המחפירה ב"שינדלר" שלו, נדחסים יהודי קרקוב העירומים אל תוך תא גזים, ומקלחת של מים צוננים ניתזת עליהם. כך תרם הסרט זוכה האוסקרים ההוא את תרומתו הצנועה להכחשת השואה. שהרי זו בדיוק היא טענתם של ההיסטוריון הניאו נאצי דיוויד אירווינג או של הפוליטיקאי הצרפתי ז'אן מרי לה פן – אלה היו מקלחות ולא כלי קיבול לציקלון B.

עלוב, גרוע

מחרוזת אגדות הילדים, "מעשיית המעשיות", שביים גארונה ("גומורה") האיטלקי, היא סרט לא ראוי. גם "הלובסטר" העתידני של לנטימוס ("שיני הכלב") היווני הוא יותר גימיק מאשר סרט. 
 

אבל אכזבות אלה הן כלום ושום דבר לעומת המבוכה, אולי הרחמים, שעורר "ים העצים" של גאס ואן סנט, מי שזכה רק לפני תריסר שנים ב"דקל הזהב" עבור עבודתו בסרט המעניין "אלפנט". ואן סנט הידרדר לתהומות הניו-אייג'יות בסרט-משל על אודות נצחיותו של ניצוץ החיים. מתיו מקונוהיי מטפס על הר פוג'י ביפן על מנת לטרוף את חייו במקום. אלא שמפגש עם קן וואטאנבה, שגם מצבו הרגשי לא משהו, גורם לשניים לצאת למסע חיפוש אחר משמעות החיים. 
 

וזה נראה עוד יותר גרוע ממה שזה נשמע. למה שבמאי חשוב, ושני כוכבי על, יחברו יחד לבושה הזאת? בדירוג המבקרים היומי שמתפרסם בכתב העת הבריטי "סקרין אינטרנשיונל" הגדירו שישה נשאלים את הסרט הזה כ"עלוב", וארבעת הנוספים פסקו שהוא "גרוע". קשה להאמין שאיזשהו זוכה לשעבר ב"דקל זהב" הושפל עד כדי כך בשנים קודמות.
 

על הסרט החברתי המרשים "ערכו של אדם" נכתב כבר במסגרת הדיווחים היומיים, וכך גם על אודות אכזבות כמו "אמא שלי", "מלך שלי", "מרעיש יותר מפצצות", "מרגריט וג'וליאן" ו"סיקריו". מצד שני, יש לזכור כי סקירה זו חוברה לפני שנחשפו סרטיהם של התותחים הכבדים – ז'יה ז'אנקה הסיני, הו שיאו שיאן הטייוואני, פאולו סורנטינו האיטלקי, וכן ז'אק אודיאר הצרפתי. מי ייתן והם ישפרו לכיוון החיובי את המאזן הלא מרנין של קאן 2015.