בלוף היורים ובוכים
הקובץ ״שיח לוחמים״, שפורסם בסמיכות לתום קרבות מלחמת יוני 1967, היה אביו מולידו של הרעיון ״יורים ובוכים״, המוביל כבר חמישה עשורים את המצדדים בעמדות השמאל הציוני.
דומה שבלי תפיסת העולם שהובעה ב״שיח לוחמים״, שהיה להיט ספרותי בשלהי שנות ה-60, לא היה אפשר להגיע לשכנוע עצמי כה עמוק בנושא ״הכיבוש הנאור״, שאותו המציא אז משה דיין, לצורך ההיאחזות הברוטלית במרחבים שנוספו למדינת ישראל.
אף שכוונותיהם של המשתתפים השונים בהכנת הקובץ ״שיח לוחמים״ היו טובות, שימשו הטקסטים שלהם כבסיס לאותה חשיבה מקולקלת של כיבוש נאור, שתוצאותיה הפוליטיות הרות האסון ניכרות כיום בכל פינה בחברה הישראלית. טוב עשתה, אם כך, הבמאית מור לושי, כששבה לעיין בדברים הנוקבים שנאמרו מיד עם שוך הקרבות ב-67' על ידי חיילים משוחררים, כולם בני קיבוצים, או בשפתנו המעודכנת ״אנשי האליטות הישנות״.
הממצא הראשון שהעלתה הבמאית היה צפוי למדי. מסתבר ש-70% מהטקסטים שהוקלטו אז על ידי יוזמי הקובץ - המחנך אברהם (פצ׳י) שפירא מקיבוץ יזרעאל והסופר עמוס עוז, אז בן קיבוץ חולדה - צונזרו על ידי שלטונות צה״ל. ולכן הסרט החדש שהוכן על ידי לושי מתרכז בעיקר באותם טייפים עתיקים שבהם אצורים אותם סיפורים שהוחנקו על ידי המצנזרים. הקלטות אלה, כלומר הסלילים הגנוזים, הן עיקרו של הסרט הנוכחי.
שני דברים סותרים צפים ועולים למשמע הדברים. מצד אחד מדובר בכמה סיפורים קשים שיש בהם לחשוף רצף של פשעי מלחמה שבוצעו באופן שיטתי על ידי צה״ל. מהעבר האחר העובדה שסיפורים אלה אכן אירעו, אבל כל מי שמספר אותם היה ונותר ציוני נאמן לרעיון, רק מוכיחה באופן נוקב יותר את בלוף היורים ובוכים. לא כאן המקום להרחיב עוד יותר את גבולות הדיון ההיסטורי, אך די אם יאוזכר שדווקא אותן אליטות ישנות, אנשי התנועות הקיבוציות, כולם מגלגלי עיניים מוסריות, היו אלה שביצעו הלכה למעשה את הנכבה של 1948. זאת, מהטעם הפשוט שהם אלה שהרחיבו בפועל ובהתמדה את גבולות היישובים שלהם, על חשבון הכפרים הפלסטיניים העזובים.
ובחזרה לסלילים הגנוזים, המגוללים פעם נוספת - הפעם מעדות כלי ראשון - את סיפור טבח השבויים המצרים, ומרבים לעסוק בפער התהומי לעתים שבין צדקת היציאה למלחמת 67' ובין תופעות חוזרות על עצמן של ביזה, גירוש ורצח אזרחים פלסטינים בגדה וברצועת עזה. ״הייתה לי תחושה תהומית שאני מנוול״, מעיד אחד הלוחמים. ״אין לי יותר רצון לגזול אדמות של אחרים״, מוסיף אחר. וכך הלאה.
אם כך, חשיפת הסלילים הגנוזים היא בבחינת תרומה משמעותית ביותר לוויכוח הפוליטי המתנהל כבר 48 שנים, ובקרוב רק ילך ויחריף, ככל שכוחותיו של הנשיא אובמה המוצבים בארגונים הבינלאומיים יפסיקו להגן על העמדות הישראליות. עד כאן על חשיבותו הברורה מאליה של הסרט.
וכעת לנרטיב הקולנועי שבו בחרה מור לושי. היא מושיבה מול המצלמה מספר רב של גברים מבוגרים, כאלה שהתראיינו ביוני 67' למכשיר ההקלטה של יוזמי ״שיח לוחמים״, ומשמיעה באוזניהם דווקא את אותם הקטעים מדבריהם שצונזרו על ידי שלטונות הצבא. תגובותיהם האילמות אמורות לשקף את פער השנים שחלפו מאז. רק למקצתם מעניקה הבמאית גם פתחון פה, כדי שיוכלו להסביר את עצמם כעת. במיוחד אמורים הדברים לגבי עמוס עוז, שעדיין נשמע גם עתה כמו אחרון נביאי היורים ובוכים.
הבעיה העיקרית בסרט נוצרת מאותו הרגע שבו לושי מצמידה אל הטקסטים הווקאליים הגנוזים רצף אינסופי של קטעי סרטים שצולמו במהלך המלחמה. חשוב לציין שאין שום קשר בין קטעי ארכיון (מרשימים) מצולמים אלה ובין הדוברים בהקלטות הגנוזות, ולא מעט טהרנים בתחום הדוקומנטרי יתקוממו למראה ולמשמע השידוך הזה, שיסודו בחטא ההטעיה. נכון הוא שרבים מהעוסקים כיום בסרטי תעודה עושים את מה שעושה לושי באופן טבעי כמעט, אפילו בלי להתעכב למחשבה נוספת בעניין משמעות החיבור המלאכותי בין הדברים.
בכמה סרטי תעודה מצוינים שהופקו בארץ בשנים האחרונות ("שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ' או "שומרי הסף" של דרור מורה) תורגלה אומנם טכניקת סיפור דומה, אך שם ידעו הבמאים לרסן את המעורבות הארכיונית, תוך מתן העדפה ברורה לדברי המרואיינים. לושי הפכה את ראשה של המשוואה הזו, ובמתכוון דיללה את אלמנט הראיון הישיר, ובתוך כך הפכה את ההקלטות הגנוזות לאילוסטרציה של הקטעים המצולמים שאינם שייכים ישירות לסיפור עצמו. ואגב כך: למה צורף מידע מי הגוף שגנז, איך פעלה אז הצנזורה, ובעיקר איך הגיבו יוזמי "שיח לוחמים" על סתימת הפיות. בקיצור, זהו סרט שיכול היה להיות הרבה יותר טוב.
"שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים", ישראל/גרמניה 2015
עושים כבוד
אף על פי שמשה מזרחי הוא הישראלי היחיד שזכה אי פעם באוסקר (על סרטו הצרפתי ״כל החיים לפניו״), הרי שכאן די מיררו את חייו. סרטו הראשון, ״אורח לעונה מתה״, שצולם באילת, לא הוקרן כלל בארץ, וכך גם סרטו השני, ״חרוזים לסופי״ (1971) שהופק בצרפת. גם גרסתו לסיפור יעקב ורחל, ״איש רחל״ (1976), הוסרה ממסך בית הקולנוע שבו הוא הוצג בתל אביב לאחר שלושה או ארבעה ימי הקרנה בלבד. שלא לדבר על ״נשים״ (1996), שכמעט נגנז והוקרן בפומבי רק פעם אחת במסגרת פסטיבל ירושלים.
כעת נזעק פסטיבל דרום, שנפתח שלשום בשדרות, לתקן במעט את העוולה המתמשכת. שישה מסרטיו של מזרחי מוקרנים בהצעדה לכבודו, והמסקרן שבהם הוא ״אורח לעונה מתה״ (1970), שהוא סרט ישראלי בצרפתית, שהופק בידי אלכס מסיס וצבי שפילמן, אבד בתהום הנשייה, וכעת הוא חוזר בעותק משופץ דיגיטלית. העלילה, המתרחשת על חוף הים באילת, עוקבת אחר זוג מקומי (הנס כריסטיאן בלאך והניה סוכר-זיו) המשכיר צימרים. נוכחותו של אורח חידתי (קלוד ריש), הבוחר להשתכן אצלם, מטריפה את דעתו של בעל הבית, הנוצר בזיכרונו סודות אפלים מימי מלחמת העולם השנייה.
התסריט, שהוכן על ידי רחל פביאן, שואב השראה מרובה מתיאטרון האבסורד ששגשג לאורך שנות ה-60, וניכרות בו השפעותיהם של מחזאים כמו פינטר, אראבל ויונסקו. מוטיב מוזיקלי יפה, שחובר בידי ז'ורז' מוסטקי הגדול, עוזר אף הוא בבניית האווירה המלחיצה. ויש גם משהו המיועד למתגעגעים לדמותו של עמוס קינן המנוח. כאן הוא משובץ לתפקיד קטן, והוא עדיין צעיר ושחור בלורית.
"אורח לעונה מתה", היום בפסטיבל דרום בשדרות