לבנה פינקלשטיין שוברת שתיקה: "המוות לא מעסיק אותי, כשזה יבוא, זה יבוא"

״הייתי 60 שנה שמנה, ועכשיו ב־60 השנים הבאות אהיה רזה״, היא מחייכת. ״לפני שמונה שנים התחלתי בתהליך של שינוי אופן האכילה שלי, וכשכולם מסביבי השמינו בגלל הגיל, רזיתי. תמיד היה לי מאבק סביב המשקל, והגנים לא שיחקו לטובתי. אבל אם פעם אני ובעלי היינו בתחרות מי יקבל את הסטייק הגדול, עכשיו אני מבקשת את הקטן וגם אותו מחלקת לשניים״.

בערך באותה תקופה שבה ירדה במשקל, קצצה גם את רעמת השיער הגדולה שלה וצבעה בפסים בלונדיניים. ״בצילומים לסרט 'מיתה טובה' ביקשו שאצבע את השיער והתנגדתי. זה הזכיר לי את הצילומים ל׳מאחורי הסורגים 2', שם צבעו לי את השיער לבלונד ולא יכולתי לסבול את זה. ביקשתי שישאירו אותי אפורה, אבל לא עזר לי. אחרי שעשו לי פסים, זה כל כך מצא חן בעיני, שגם אחרי שהסתיימו הצילומים, המשכתי לצבוע. ומאז עדיין אנשים לא מזהים אותי״.

במראה הזה היא משתתפת כעת בסרטו החדש של שמי זרחין ״המילים הטובות״, שיצא בשבוע שעבר לאקרנים. בסרט היא מגלמת אמא שמתה בפתאומיות ומותירה מאחוריה סוד מטריד. ילדיה (רותם זיסמן כהן המצוינת, אסף בן שמעון ורועי אסף המעולים לא פחות) יוצאים למסע מבית ילדותם בירושלים לפריז ולמרסיי ואחורה בזמן, אל העבר של אמם באלג׳יר הסוערת של שנות ה־60.

״המוות עצמו לא מעסיק אותי. אני חיה את הרגע, וכשזה יבוא, זה יבוא. אני רק מקווה שהוא יבוא בקלות ולא אסבול. בשנת 2011 השתתפתי בסרט של דן וולמן, ׳גיא אוני', גם שם אני מתה. אחרי שהסתיימו הצילומים קיבלתי טלפון מדן ואשתו שוש. ׳לבנה, את בסדר?', הוא שאל. ׳כן, למה?', עניתי לו. ׳אני ושוש עורכים את הקטע שאת חולה ומתה, ופתאום התחלנו לדאוג לך', הוא אמר. זה כל כך הצחיק אותי. אין ספק שהשתתפות בסרטים כאלו עוזרת להתמודד טוב יותר עם המוות״.

״כל השנים הייתי מלוהקת לתפקידי המאהבת, הכלה והצעירה. לפני כמה שנים הבנתי שאני מקבלת את תפקידי האמהות. הייתי קוראת את התסריטים שהיו מגיעים אלי וחושבת איך הייתי עושה את תפקיד הצעירה, עד שקלטתי שאני צריכה להסתפק בתפקידי האמהות, שלרוב הם לא מרכזיים. טוב, זה מה שאני, ואת מה שאני מקבלת אני עושה בצורה הכי טובה״.

״לא. לא עשיתי וכנראה לא אעשה. אני לא נוגעת בפנים ואוהבת כל קמט. עכשיו אפילו מקמטים אותי קצת יותר בשביל התפקידים. יש הרבה שחקניות שמותחות ועושות בוטוקס, מצדי שכולן ימתחו ויתמתחו ואני אקבל את תפקידי המבוגרות והזקנות״.

פינקלשטיין נשואה לבן ציון. ״יש לי בעל אחד ותמיד היה״, היא אומרת ומודעת לעובדה שמדובר בדבר נדיר בעולם הולך ומתגרש. ״לא שמנו לב שעבר יום הנישואים ה־40 שלנו, וקלטנו את זה רק אחרי שהבת חגגה יום הולדת 40. אז החלטנו לקחת את כל המשפחה לחגוג בטנריף. זה מוזר שיש לי בת כל כך גדולה, כי פתאום זה אומר שאני זקנה״.

במשך שנים היא הסתירה את גילה, עד שבתערוכה שבה הציגה את אחד הפסלים שלה, 1.6 מטר של יציקת ברונזה, בבולגריה, ארץ הולדתה, נדרשה לכתוב את שמה ואת גילה על גבי היצירה. ״בהתחלה אמרתי, ׳סליחה, הם יכתבו 1947 וכולם יידעו בת כמה אני? אין סיכוי!'. אבל כשראיתי שכולם כותבים, שחררתי ולא קרה כלום. הכל בסדר״.

לפיסול, כמו לכל דבר בחייה, היא הגיעה דרך המשחק. ״לפני די הרבה שנים בני ברבש צלצל אלי ואמר שיש לו תפקיד בשבילי, דמות של פסלת. אמרתי לו שאף פעם לא פיסלתי, לכן לקחתי קורס בסיסי ואחר כך עוד אחד ועוד אחד. כשנפגשתי עם ברבש, אמרתי לו תודה, כי למרות שהסרט לא יצא, עשיתי בינתיים תערוכות בארץ, בניו יורק וגם בבולגריה״.

״לא ידעתי שאני יודעת לעשות עוד משהו מלבד משחק, ופתאום התחלתי לזכות בפרסים. זה נתן לי ביטחון, אבל המשחק הוא תשוקה, אני לא יכולה לחיות בלי זה״.

״כשחשבתי על עוד ילדים, זה רק היה בשביל ששני לא תהיה בת יחידה. רגשי האמהות היו מסופקים אצלי לגמרי עם בתי ולא היה לי צורך בעוד ילדים. מה עוד שכשהיא הייתה קטנה, נסענו המון, עד כדי כך שבאחד הגנים שבהם שני הייתה, ביקשו ממנה לצייר בית והיא ציירה אותו על גלגלים. עכשיו כשלשני יש רק ילד אחד, אני לא יכולה לבקש ממנה שתביא עוד נכדים".

שני, שחגגה השנה יום הולדת עגול, היא עורכת דין שנולדה בארצות הברית, כשאביה עבד על הפוסט־דוקטורט באוניברסיטת ניו יורק, ואמה בת ה־26 השתלמה במשחק אצל אוטה האגן. יש לה בן אחד, אורי, בן 8, שעושה את צעדיו הראשונים במשחק ומשתתף בסדרה חדשה, ״גירושים מאוחרים״, על פי ספרו של א.ב. יהושע. ״אורי תמיד אומר, ׳אני שחקן כמו סבתא'״, היא אומרת בגאווה לא מוסתרת.

״כשהיא פרשה מלימודי קולנוע הייתי מאוכזבת. הייתה לי תקווה שהיא תכתוב לי תסריטים, כי היא כותבת נפלא. אבל היא לא אהבה את המרצים שלה באוניברסיטה, שעשו סרטים יותר מדי מתחכמים, והעדיפה להתמקד בעריכת דין והתמחות באישורי שהייה בארצות הברית. היא אחת הטובות בעולם. לפחות היא לא הלכה לפלילים״.

״כשהיינו בניו יורק, כל הזמן שיגעתי את בעלי לחזור. הוא היה נשאר. למרות ששיחקתי באוף־ברודווי, ולמרות שמבחינת מבטא אמרו לי שאני עוברת ובגדול, הלב שלי פה״.

בימים אלו היא מצטלמת לסדרה לילדים, ״בחצר של פופיק״, שתשודר בהמשך השנה בחינוכית. ״אני שרה, רוקדת ומשתוללת. זה שינוי כל כך משמעותי אחרי כל המתים שעשיתי, אני כל כך שמחה, זה כזה כיף. אני נהנית נורא״, היא מתגלגלת מצחוק.

״הדינמיקה הייתה מאוד טובה. עם רותם עבדתי בעבר. גילמנו כבר כמה פעמים אמא ובת. היא שחקנית מופלאה ובן אדם נפלא, זה כנראה הולך ביחד. אחרי כל הסרטים ששיחקתי בהם תפקידי אמהות, יש לי כל כך הרבה ילדים בארץ. כשהם רואים אותי הם קופצים וקוראים לי 'אמא'. אני אומרת לשני ׳את רואה? יש לך הרבה אחים ואחיות, אבל אין לך עם מי לריב על הירושה'״. 

כיף לעבוד איתו. ב'אביבה אהובתי' אמרתי לו שאני נוסעת לבולגריה להציג את הפסל ולא אוכל להצטלם לסרט. הוא ביקש שאקרא את התסריט ורק אז אחליט. קראתי ובאמת זה היה תפקיד נהדר. ׳אני בבעיה עכשיו', אמרתי לו, ׳איך אעשה את שני הדברים?'. ׳את יכולה', הוא ענה לי בהחלטיות, ׳תגידי לי את התאריכים שמתאימים לך ונצליח'. כך היה: עשיתי את הפסל, שמתי אותו בבית יציקה לברונזה והשארתי את בעלי שם, שישגיח. חזרתי לארץ להצטלם ושבתי לבולגריה. שמי לימד אותי שאפשר גם וגם. זה החלום של כולנו, לא?״.

הפתיחות שבה פינקלשטיין מדברת על הכל מפתיעה, בייחוד בהתחשב בעובדה שמדובר בסרבנית ראיונות, שבמשך שנים נמנעה מלהתמסר לתקשורת. ״פעם התראיינתי לעיתון ושינו את מה שסיפרתי, אני חושבת שזה גרם לי להימנע מראיונות. אז, כמו היום, מה שחשוב לי זו העבודה נטו ולא כל מה שמסביב, אבל היום, עם התובנה שצברתי ב־67 שנים, כמו תש״חניקית טובה, אני מבינה שאולי טעיתי. אבל זו הייתה הבחירה שלי, והנה, עכשיו אני מתקנת״.

פינקלשטיין, כאמור, נולדה בבולגריה. בגיל שנה עלתה עם משפחתה לארץ היישר ליפו, לשכונת מנשייה. אביה היה יוצק ברזל וצייר, אמה מוזיקאית שניצחה על כמה להקות. כמעט בכל מוצאי שבת הלכה המשפחה לצפות באופרה. ״ראיתי איך הקסם מתרחש על הבמה ורציתי להיות שם, אבל התביישתי לספר, כי פחדתי שיצחקו עלי״, היא משחזרת ועיניה נוצצות.

הילדה הביישנית מבית הספר העממי לא העזה לומר בקול רם שהיא רוצה להשתתף בהצגה, שהייתה אמורה להציג בתנועת הנוער ״מכבי צעיר״. ״כשלינה - אני עוד זוכרת את השם שלה - הייתה חולה, הבנות אמרו ׳לבנה תעשה את התפקיד'. כל המשפחה התייצבה להצגה. מצאה חן בעיני התמיכה שלהם. פתאום כולם שתקו, ואני אמרתי דברים על הבמה״.

אבל למרות התמיכה, אמה התעקשה שתהיה לבורנטית ורשמה אותה לבית ספר מקצועי. ״מה לעשות שהגיע לשם מורה לדרמה, שלקח אותי לגלם את דמותה של חנה סנש בהצגת סוף השנה״, היא צוחקת. ״בסוף המורות אמרו לאמא שלי, ׳עזבי אותה מלבורנטית, שתהיה שחקנית'״.

וכך היה. פינקלשטיין נרשמה ללימודי משחק ב״בית צבי״, והופיעה במסגרת בימת השחקנים בהצגה ״טלמכוס קליי״ לצדו של אסי דיין. תמונה שלה מההצגה פיארה את שערי כל העיתונים והתגלגלה לידיו של מנחם גולן, ששהה באותה תקופה בלונדון. גולן ראה אותה והחליט לכתוב במיוחד בשבילה את התסריט לסרט ״מרגו שלי״. ״כשהוא חזר לארץ הייתי בדיוק בצבא, במחנה 80״, היא משחזרת. ״יום אחד קראו בכריזה בבסיס לטירונית לבנה להגיע לטלפון. ואני, בבגדי ב', הולכת לצריף ושומעת צעקות של מנחם גולן, שהוא מחפש אותי בלי סוף, ושהוא כתב בשבילי תסריט, ומתי אוכל לפגוש אותו. את התסריט קראתי תוך כדי שמירות, ואת המדידות לבגדים עשו לי בחולות אולגה בזמן הטירונות״.

התפקיד של מרגו היה הפריצה המשמעותית של פינקלשטיין לתודעה הציבורית, אחר כך הגיעו עוד תפקידים גדולים בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה. היא שיחקה ב״סלומוניקו״, ב״אני אוהב אותך, רוזה״, ב״הנפש הטובה מסצ'ואן״, ב״השחף״ וגם ב״סיפור גדול״, שעל משחקה בו זכתה בפרס אופיר. בין הפרסים שלה על המדף בביתה התל אביבי, נמצא פסל ״האחות הכי טובה״ שקנתה לה אחותה חני. ״זה הפסל הכי חשוב בשבילי״.

בין כל תפקידי התימניות והמרוקאיות שקיבלה, היא מעולם לא חוותה אפליה על רקע עדתי. ״טוב, הבולגרים הם על קו התפר בין האשכנזים למזרחים״, היא מבהירה. ״וסבא שלי? הוא בכלל נולד בירושלים והיגר לבולגריה מאימת הטורקים. בניגוד להרבה שחקניות מזרחיות שחששו לעשות תפקיד עם מטפחת על הראש, אני לא הבנתי את זה והתלבשתי על כל התפקידים האלה. עשיתי אותן בכיף, הן נשים אמיתיות״.

״כשעושים תיאטרון, קשה לעשות גם קולנוע, אז אמרתי שרק אם ייתנו לי תפקיד שלא אוכל לסרב לו, אחזור לשם. היו לי הרבה הזדמנויות להיות קבועה בתיאטרון ולא רציתי, כי שם אתה חייב לעשות כל מה שנותנים לך. הבחירה שלך נעלמת, וזה לא התאים לי. מעולם לא הייתי קבועה בשום מקום, ועשיתי כל החיים רק מה שרציתי. סתם לעשות תפקיד כדי שארגיש בטוחה בחיים? ברוך השם, תמיד הייתה לי עבודה״.

״זה היה אחד הרגעים המרגשים שהיו לי בחיים. אחרי ההקרנה הראשונה של ׳מיתה טובה' הייתה דממה באולם. ואז נדלק אור קטן מאחורינו ופתאום כל הקהל נעמד ומחאו כפיים במשך 17 דקות. היינו המומים. הלוואי שזה יקרה עוד פעם״. ♦