לנוהים אחר סרטי ערפדים, זומבים ועוד מינים של טרנספורמציה, צפויה כעת חדווה גדולה עם נחיתתו בירושלים של "הלובסטר", סרטו החדש של יורגוס לנטימוס, המציץ אל הנעשה בחברה עתידנית, רודנית כמובן, השמה לה למטרה לשחוק את הממד האנושי שבאדם.
כזכור, כבר סרטו הקודם של לנטימוס היווני, "שיני כלב", שרידד את האדם למדרגה של חיה מבוימת, עורר צהלות שמחה אצל אותו פלח באוכלוסייה שעומד לקבל בעוד שבוע, במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים, את המנה העיקרית בסעודת הקיץ הדשנה שלו.
"הלובסטר", שעלילתו נטועה בעוד כמה שנים באחת ממדינות אירופה המפותחת, פורש סיטואציה מעט סוריאליסטית. על פי חוקיה של אותה המדינה, חייבים כל היחידאים המצויים בה - רווקות, רווקים, גרושות וגרושים, אלמנות ואלמנים - להיכלא במוסד נעים למראה, שאינו אלא בית חרושת לשידוכים. נדרש מהם/ן למצוא לעצמם/ן בת/בן זוג תוך 45 יום. והיה אם משימה זו אינה צולחת בידם, הם נידונים להתגלגל לדמות של חיה כלשהי, שהם עצמם בחרו קודם לכן. במקרים יוצאים מן הכלל ניתנת הזדמנות נוספת לאותם שלומיאלים חסרי יכולת ההתחברות אל האחר, להפוך לציידי אדם. הם מצוידים ברובי צלפים ומשוגרים אל היער האופף את הסביבה, על מנת לקטול כמה שיותר יחידות־אנוש שנמלטו מעולו של החוק הזה, ומתקיימים בתנאי מחתרת פראיים במסתרי היער המאיים.
ארכיטקט חסר אישה (קולין פארל, שצויד פה בשפם בלקני) מגיע למתקן הכליאה המדובר, ומתקשה להצטרף למשימת ההשתדכות הכפויה. עוד בדסק הקבלה הוא הצהיר כי ברצונו להפוך ללובסטר, אם הוא חלילה לא ימצא לעצמו בת זוג. זאת בניגוד למרבית הגברים שבוחרים, כמה מובן, להתגלגל לדמות של זאב ערבות, או ברדלס ואפילו נשר הנוסק בשחקים. התנאים הנוחים שמספק מתקן הכליאה לזיווג המיוחל עם בת המין הנגדי - בר, בריכת שחייה, חדר אוכל עמוס כל טוב (גם בלובסטרים) - אינם מניבים במקרה של הארכיטקט שום תוצאות רצויות, ורגע לפני הפיכתו לסרטן ענק, הוא מצליח להסתנן החוצה, ולהימלט אל המחתרת ביער.
לנטימוס בונה סאטירה עם טעמים סוריאליסטיים ברורים, כאשר הוא מפגיש ביער את הגיבור שלו עם אישה מצודדת (רייצ'ל ווייז), והשניים נכרכים האחד באחרת. זאת, למרות האיסור המפורש מטעמה של מנהיגת המחתרת (לאה סיידו), המתנגדת נחרצות לכל גילויי אהבה ביער. מי שאינו נוהה בהכרח אחר ז'אנר סרטי הדיסטופיה, עלול כמובן להשתעמם בנקוף שעה מתחילת הסרט. כל האחרים, וזה בדוק היטב, יזדרזו להכריז על "הלובסטר" כעל יצירה גדולה.
78 דקות של קלילות
בדרך לפסטיבל ירושלים (שייפתח ביום חמישי הקרוב), פקד סרטו של לנטימוס את פסטיבל קאן, ואסף שם את פרס חבר השופטים, השלישי בחשיבותו במפעל זה. יש סרטים נוספים מקאן שעושים כעת דרכם לירושלים, וקודם כל מדובר ב"אמא שלי" של נאני מורטי האיטלקי, שנקבע כסרט הפתיחה, שיוקרן בעוד שישה לילות בנוכחות אלפי אנשים נרגשים בבריכת הסולטן. מורטי ("היומן", "חדרו של הבן") כבר הציג בעבר עבודות מוצלחות יותר מסרט זה, אך משום שהוא יוקרן בעוד רגע קט גם ברחבי הארץ, יש די זמן לדון עליו בהרחבה.
"אמא שלי"
התחרות בקאן מיוצגת בירושלים גם בסרט הסיני "הרים עשויים לסטות" שהכין הקולנוען הנחשב ז'יה ז'אנג־קה ("פלטפורמה", "העולם"). גם הוא, ממש כמו מורטי, עשה כבר דברים מוצלחים יותר במהלך הקריירה שלו. צר להוסיף שגם היוצר המהולל הו שיאו־שיאן הטיוואני, ששולח לירושלים את "המתנקשת" (גרף בקאן את פרס הבימוי), עשה כבר הרבה סרטים יותר אפקטיביים מהאופוס החדש שלו. אך להבדיל מהאיטלקי והסיני, הרי שאפילו סרט בינוני של הטיוואני הוא בגדר של צפיית חובה. הו שיאו־שיאן ("קיץ אצל סבא", "קפה לומייר") שמוכר בזכות סרטיו האינטימיים, מרחיק הפעם אל המאה התשיעית לספירה, אל ימי הדמדומים של שושלת טאנג, הנערצת בסין עד היום בשל פיתוח תשתית התרבות והשלטון האימפריאלי. "המתנקשת" הוא סרט מעוצב היטב, שמעוטר במספר רב של קרבות קונג פו. מעט ארוך מדי, מעט משעמם, ומיועד בעיקר למי שמכיר מקרוב את הניואנסים שמבדילים בין השושלות השונות בשלטון המרכזי בסין.
"המתנקשת"
ובאותו פסטיבל בקאן, אך במסגרת תחרותית אחרת, הוענק הפרס הגדול - פרס מצלמת הזהב לסרט הביכורים המצטיין - לסרט קולומביאני בשם "אדמה וצל", שכתב וביים סזאר אסבדו. על פניו זהו עוד סרט העוסק במעגל המקולל של ניצול ועוני, הסובב סביב פועל שמועסק בקיצוץ קני סוכר, הלוקה במחלת ריאות סופנית. בורות, פטליזם והיעדר תקווה מאחדים יחד את הגוסס עם בנו הקטן, אשתו, אמו, וכן עם אביו השב אל בית משפחתו לאחר שגלה משם 17 שנים קודם לכן.
"אדמה וצל"
למרות המעטפת הסיפורית, שבוודאי מוכרת כבר מסרטים לטינו־אמריקאיים קודמים, מפתיע אסבדו בשימוש בוטח בשפה קולנועית משוכללת, שבמרכזה כוריאוגרפיה מורכבת של המצלמה, הבאה למלא חללים חשובים בעלילה, שעל פי תפיסת הבמאי ראוי לחוות אותם באופן ויזואלי, ולאו דווקא באמצעות שמיעת הסיפור. מהבחינה הזו, "אדמה וצל" מומלץ לצפייה לכל מי שמתכנן להירשם למוסד גבוה להשכלה פילמאית.
גם "יומן של מתבגרת" הוא סרט ביכורים, וגם הוא זכה בפרס נחשב. אומנם לא במסגרת פסטיבל קאן, שהסתיים לפני שישה שבועות, אלא דווקא בשבת האחרונה כשהוענק לו הפרס הגדול בפסטיבל אדינבורו. כך ש"יומן של מתבגרת", שכתבה וביימה מריאל הלר, נוחת בעיר הקודש כשהוא מדיף ניחוחות יוקרה. הלר נוטעת את סרטה בסן פרנסיסקו של אמצע שנות ה־70, זמן קצר לאחר שהעיר חוותה צונאמי של תרבות ילדי הפרחים - רוק, סמים ואהבה חופשית - ונערה בת 15 ושמה מיני אמורה לצלוח את גיל ההתבגרות המבלבל ממילא בתוך סיטואציה חברתית־תרבותית מבולבלת שכזו.
"יומן של מתבגרת"
סצינת הפתיחה תופסת את מיני (בל פואלי) שעה בלבד לאחר שאיבדה את בתוליה, בעודה מלחשת את החדשה המרעישה אל תוך הרשמקול הנייד שלה. העוקץ במעשה האהבה הראשוני הזה נעוץ בעובדה שמיני עשתה־את־מה־שעשתה עם מונרו (אלכסנדר סקרסגרד), שאינו אלא הבחור של אמא שלה (קריסטן וויג). מכאן ואילך מתפתחת דרמת אם־בת קלאסית, בעוד גופו החשוף של הגבר ההורמונלי משמש כזירת שדה הקרב. "יומן של מתבגרת", שנחשף לראשונה בפסטיבל סאנדנס שנערך בחודש ינואר האחרון, נענה במאת האחוזים לחזונם של מכונני פסטיבל אינדי זה - סרט עצמאי, מכוון לשכבות גיל צעירות, משתמש בטכניקות מעורבות (משלב ציורים וקטעי טלוויזיה במהלך העלילה) ובז'רגון דיבור שעלול להיות זר ומנוכר למי שחצה חלילה את גיל 30.
ובאותו סאנדנס ציין גם הסרט "סבתא" את בכורתו העולמית. הפעם לא מדובר בבמאי מתחיל, אלא בפול ווייץ המנוסה, שפרץ אל מתחמי הקולנוע עוד ב־1999 עם הקומדיה המצליחה "אמריקן פאי". גם עלילת "סבתא", ממש כמו "יומן של מתבגרת", חבה רבות למהפכת ילדי הפרחים, שהרי מדובר בסבתא (לילי טומלין) שהייתה פעם מחלוצות הפמיניזם הלוחמני של קליפורניה החולמת. הסצינה הפותחת את הסרט לוכדת את סבתא בשני אירועים מסעירים. קודם היא משליכה מביתה את המאהבת הצעירה שלה (ג'ודי גריר), ובתוך כך מתגלגלת פנימה נכדתה (ג'וליה גארנר) השרויה במצוקה משלה. הנכדה, כך עולה, צריכה לעבור הפלה בעוד כמה שעות, והנה סיטואציית חירום המרימה לאוויר את כל מנגנוני האזעקה הפמיניסטיים.
הנכדה חייבת למצוא מימון להפלה, וסבתא תקועה בלי כסף וגם ללא כרטיס אשראי. אבל יש לה מכונית דודג' ענתיקה מודל 55', ועמה יוצאות השתיים למסלול מפותל להשגת המזומנים. זהו, אם כך, סרט מסע, שעיקרו פוקד את תחנות הדרך בחייה של הסבתא הססגונית - מאהבות ומאהבים לשעבר - שמשקיף מהצד עלול להגדיר אותה כמשוררת לסבית אפופת מרמור אישי, הכרוך גם בעודפי טינה לקפיטליזם האמריקאי.
"סבתא"
אם יש סבתא ויש נכדה, מובן שבאיזשהו מקום מצויה גם חוליית קישור התקועה ביניהן; זוהי כמובן האם של הקטנה ההריונית, ובה בעת הבת של הסבתא הדלפונית. מדובר באשת עסקים קשוחה (מרשה גיי הרדן), שבאמצעותה פותח ווייץ דיון כפול על אודות יחסי אם־בת. בניגוד למה שעלול להצטייר פה מהפסקאות האחרונות, "סבתא" הוא דווקא סרט קליל, המהווה רמפה נוחה להפגנת כישוריה הווירטואוזיים של לילי טומלין הוותיקה, שכיום היא כבר בת 75. ובאותה ההזדמנות שלוחות גם ברכות חמות לבמאי ווייץ, על שניפק סרט שכל אורכו הוא 78 דקות.
בחזרה ל־1984
עד כאן על שבעה מסרטי ירושלים, כלומר כ־5% מסך כל הסרטים שייחשפו במהלך עשרת ימי הפסטיבל. לסיום כדאי להפנות זרקור אל סרט ישן, ארוך ודוקומנטרי. זהו "זיכרון הצדק", שמרסל אופולס הגדול יצר לפני 40 שנה. אורכו המופלג של סרט תעודה זה הוא ארבע שעות ו־40 דקות, ומכל הבחינות הוא סרט חובה.
בעבודת יסוד זו עשה אופולס ("הצער והחמלה", "מלון טרמינוס") מעשה חלוצי, כשהניח על הבד דיון מקיף סביב סוגיית פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. במהלך 280 דקותיו של הסרט הוא סוקר שלושה הליכים משפטיים, שבהם נבחנו לראשונה פשעים אלה במלוא הרצינות - משפטי הנאצים שנערכו בנירנברג; הטיפול הצרפתי בפשעים שהתחוללו בחסות המלחמה באלג'יריה; ההתמודדות האמריקאית מול התנהגות הקצינים והחיילים שהשמידו הלכה למעשה את לוחמי הווייטקונג במרוצת שנות הלחימה בווייטנאם. יש טעמים רבים - פוליטיים וחברתיים - שבגינם צריך לצפות בסרט זה דווקא כיום, וקיימת גם סיבה ייחודית נוספת - "זיכרון הצדק" נחשף בישראל פעם אחת בלבד, והיה זה במהלך פסטיבל ירושלים הראשון, שנערך אי אז בקיץ 1984.
צילומים: יח"צ