"אמא שלי"
לא נעים. השחקן ג׳ון טורטורו, שהפליא לעשות בסרטיהם של האחים כהן ושל ספייק לי, נקלע אמש לטקס הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הירושלמי בבריכת הסולטן, שבמהלכו הוענק לו אות הוקרה מטעם הפסטיבל. בעקבות הטקס הוקרן בפני אותם אלפי צופים שהסתופפו במקום, הסרט האיטלקי ״אמא שלי״, שבו מגלם טורטורו דמות משנה של שחקן קולנוע גרוע.
למען האמת, גם לאחר שתי צפיות בסרט זה, עדיין לא ממש ברור אם רק הדמות שנגזר על טורטורו לגלם בסרט הזה אינה יודעת לשחק, או שמא השחקן עצמו, כלומר טורטורו, נתפס הפעם כשהוא לא בכושר יצירתי מלא. מה שמוזר בכל העניין הוא שניתן בקלות רבה לתלוש החוצה את מלוא נפח הדמות/תפקיד שטורטורו עושה ב״אמא שלי״, וכלל לא לפגוע בעלילת הסרט או במשמעויותיה השונות.

במרכז עלילת ״אמא שלי״ מוצבת דמותה של במאית קולנוע ושמה מרגריטה (בגילומה של מרגריטה בואי), המתקשה לתפקד בעת הפקת סרטה החדש, וזאת בשל שילוב הרה אסון של תנאים אובייקטיביים וסובייקטיביים המעיקים עליה. בעוד היא שוהה ומזיעה באתר הצילומים, גוססת אמה בבית חולים רומאי. ואם לא די בעקה הפסיכולוגית הזאת, הרי שגם בתה המתבגרת של מרגריטה הלחוצה מורידה עליה שק מלא בדאגות בשל התרשלותה בלימודים. ולא רק האמא והבת שלה מעכירות את סביבתה הרגשית הקרובה, גם היא עצמה תורמת לכך רבות מאותו הרגע, המתואר כבר בתחילת הסיפור, שבו היא נפרדת מבן זוגה בשנים האחרונות.
עד כאן הסיבות הסובייקטיביות ללחץ שבו נתונה קולנו-ענית זו. אם מוסיפים לכך גם את תפקודם הלקוי של חלק מאנשי צוות ההסרטה שלה ואת העובדה המרה שמשהו במלאכת הבימוי שלה אינו עולה בידה, ברור כי מרגריטה מצויה רגע לפני התפוררות נפשית. ולכל המבנה הפסיכולוגי הרעוע הזה מתווספת אותה דמות שמגלם טורטורו - שחקן חיזוק, נפוח מחשיבות עצמית, המגיע מהוליווד לאיטליה, ודופק את הסצנות שבהן הוא אמור להשתלב.
לפני ארבע שנים, כאשר נאני מורטי (״היומן״, ״חדרו של הבן״) עמד בעיצומה של הפקת סרטו הסטירי ״יש לנו אפיפיור״, מתה עליו אמו. חוויה קשה זו, שלדבריו כמעט שיתקה את עבודתו בסרט, נחרתה בזיכרונו, והיא בעצם האירוע העומד מאחורי היוזמה ליצירת ״אמא שלי״, שהוא סרטו העלילתי ה-12. נכון הוא שלא מעט קולנוענים ניסו בעבר לברוא מחדש על הבד את החיבור הסבוך בין המעגל האישי שלהם לבין עבודתם המקצועית, וראש וראשון היה פדריקו פליני, שב״שמונה וחצי״ (1963) שלו עיצב השקה ברורה בין חייו לבין יצירתו. אך מי זה קבע שאין לטפל בנושא הזה לאחר שהגאון פליני אמר את דברו?
הסרט-בתוך-הסרט, זה שהבמאית מרגריטה מתקשה לעצבו כרצונה, מנסה להתמודד עם דורסנותה של המחשבה הקפיטליסטית, וזאת באמצעות תיאור של שביתת עובדים אלימה במפעל משפחתי ותיק, המחליף בעלויות ונמסר לניהולו של ביורוקרט רע מזג. סיטואציה חברתית זו, שעניינה המיידי הוא הוויתור על חמימותה של קהילה אנושית, מועתקת כמובן לזירה האחרת, ״המציאותית״ יותר של הבמאית, שבה נאבקים על תשומת לבה הן האם הגוססת והן בתה המבולבלת, כשברקע מנסרת גם נוכחותם של שלושת הגברים הסובבים בתוך עולמה - בעלה שממנו התגרשה, החבר שממנו נפרדה, ואחיה שהוא התגלמות רעיון אהבת האדם.
עם כל הכבוד להישגי העבר של מורטי, דומה ש״אמא שלי״ תופס אותו ברגע של שפל בקריירה שלו. אם יש דבר בולט במיוחד הבוקע מתוך ״אמא שלי״, זהו הבלבול המוחלט בתסריט והיעדר מיקוד בסגנון הבימוי. מורטי מודע, כמובן, לנוכחותו המתמדת של פליני ברקע הסרט (ואף משלב במהלכו קטע הצדעה ל״פיתויו של דוקטור אנטוניו״, שפליני ביים ב-1962), אך בניגוד לקודמו המהולל, הוא מתקשה ליצור את הזיקה ההכרחית בין קריסת חומות המגן המשפחתיות בחייה של מרגריטה לבין שאיפתה לתאר חברה תועלתנית וחסרת בושה, שאינה מוכנה להותיר שריד חי מהרעיונות הסוציאליסטיים על אודות ערבות הדדית בין בני אדם.
האופן המגושם שבו מורטי מעביר רעיון בסיסי זה אל הבד - שילוב של קטעים ריאליסטיים, חלומות וסיוטים, הבזקי זיכרון מהעבר, הבלחות קומיות - משתלב בדמותה האנמית של מרגריטה, ובהופעתה האפתית של השחקנית הוותיקה מרגריטה בואי, שכבר שיתפה פעולה עם מורטי בסרטיו ״התנין״ ו״יש לנו אפיפיור״. לצורך עיצובה של דמות האם הגוססת גייס מורטי את ג׳וליה לזאריני, שחקנית תיאטרון וטלוויזיה בת 80, שלבד מגילה המופלג ודריכה בוטה על בלוטות הדמע של הצופים, אינה מביאה לבד שום ערך מוסף. מורטי, המרבה לשלב את עצמו כשחקן בסרטיו, הוא לא פראייר, ולכן שמר לעצמו את התפקיד הכי סימפטי בסרט. זוהי דמות האח של הבמאית העצבנית. שקול, רגוע ושלם עם עצמו ועם הכרעותיו ההומניסטיות.
ובחזרה לטורטורו. לא זו בלבד שאין כלל צורך דרמטי בדמות המוחצנת שאותה הוא נדרש לגלם ב״אמא שלי״, הרי שהאופן המוגזם, הגדול מהחיים במאה מספרים, שבו טורטורו מבצע זאת על הבד, מכרסם אף הוא בסרט. בסופו של דבר, ״אמא שלי״ נראה כמו מרק סמיך, שחומרי הגלם שלו הם אומנם מאיכות ראויה, אבל השף נרדם בזמן הבישול, וכל שנותר הוא סיר שרוף.

מתוך הסרט "מאת סידני לומט". צילום: יח"צ
 
"מאת סידני לומט"
הבמאי האמריקאי המנוח סידני לומט נטה להגדיר עצמו כאומן מקצוען; בעל מלאכה מיומן, המנצל היטב את הידע הרב שצבר בתחומי הדרמה כדי להעמיד סצנה קולנועית באופן הקולע ביותר, ובה בעת לסחוף את שחקניו אל ביצוע מדויק של דמויותיהם. יותר מכל דבר אחר, לומט נשמר מפני ההגדרה הגורפת של ״אוטר״ במובנו הצרפתי של המונח. ״אוטר״, כלומר יוצר הרותם את הביוגרפיה הפרטית שלו ואת השקפת העולם החברתית שלו אל המבע האמנותי שלו. ואכן, השוואה שטחית בין מכלול סרטיו של לומט ובין עבודותיהם של פרנסואה טריפו, אריק רוהמר או ז׳אן לוק גודאר, ממפתחי תיאוריית האוטר, תגלה מיד את הפערים הבלתי ניתנים לגישור בין שתי גישות אלה.
לומט הלך לעולמו ב-2011. שלוש שנים קודם הסתלקותו, כשהיה בן 83, העניק ראיון מקיף למפיק סרטי התעודה דניאל אנקר. אלא שבינתיים גם המראיין נפטר, וחומר הגלם נותר ללא טיפול במשך שבע שנים. ״מאת סידני לומט״, שהוקרן לראשונה לפני כחודשיים במסגרת פסטיבל קאן, הוא תוצאה של מאמצי עריכה מאוחרת, שאותם השקיעה ננסי בורסקי בחומר הישן-נושן. התוצאה מחכימה ומגדירה מחדש את לומט כאחד האוטרים הבולטים - כן, בדיוק כך - בקולנוע האמריקאי.
כאמור, לומט התנגד לתפיסה הגורסת שיש לפענח סרט על פי אישיותו של הבמאי. אלא שהאופן החכם והמתוחכם, שבו הוא מציג את עצמו ואת עבודתו, מעמידים על הבד ממצא חד-משמעי - הוא יוצר אמיתי לא רק במובן של אוטר צרפתי, אלא במשמעות הכי עמוקה של מישהו הבורא עולם שלם מלא כלום.
לומט נולד ב-1924 ומגיל ילדות הופיע על במות התיאטרון בשדרה השנייה בניו יורק. ברוך, אביו של סידני, היה מכוכבי הצגות היידיש שפרחו במנהטן, בעיקר בתיאטראות השדרה השנייה, עד כניסת אמריקה לקרבות מלחמת העולם השנייה. וכך קרה שמגיל אפס הבמאי-לע-תיד סידני למד לחוש מקרוב את המיית קהל הצופים, וכך רכש לעצמו זיכרון מצטבר בסוגיה מה-עובד ומה-לא-עובד על הקהל בחסות חשיכת האולם. מאוחר יותר, עם כניסת המדיום הטלוויזיוני לחייהם של האמריקאים, שימש לומט כאחד מחלוצי הבמאים בדרמות הראשונות ששודרו (באופן חי וישיר) במהלך שנות ה-50.
ב-1957 לומט התנסה לראשונה בבימוי לקולנוע כשהעתיק בהצלחה גורפת את מחזה הטלוויזיה ״תריסר המושבעים״ למסך הגדול. לאחר מכן באו ״האזעקה הגורלית״, ״מראה מעל הגשר״, ״המשכונאי״, ״גבעת הגברים״, ״סרפיקו״, ״אחר צהריים של פורענות״, ״רשת שידור״, ״נסיך העיר״, ״דניאל״, ״פסק דין״, ו״לפני שהשטן ידע״, שעל גבם רכב לומט אל הצלחותיו בקופות ואצל המבקרים.
במהלך הראיון, המהווה את עיקר הסרט ״מאת סידני לומט״, משכיל הבמאי היהודי לספר באופן מרתק על פרשיית חייו שלו, ובתוך כך לאפיין את גיבוריו באמצעות מחויבותם למוסר התנ״כי והתעקשותם על האמת, גם כשהיא מנוגדת לרוח הקולקטיבית - ולא אחת מאפיונרית - הסובבת אותם. לומט, כאילו הוא אינו אלא הסופר-פילוסוף הצרפתי אלבר קאמי, מצביע על המרד והמרדנות כעל כתם הלידה של המין האנושי, המבדיל בין הטובים יותר לרעים יותר. יכולתו לפשט את טיעוניו ולהלביש אותם על דמויות פופולריות המגולמות בידי אל פצ'ינו, רוד שטייגר, פיליפ סימור הופמן, שון קונרי, פול ניומן או הנרי פונדה, הופכת את הראיון הזה לשיעור מרתק בדרמטורגיה, גם אם אינו מתהדר בשפה הזרועה במושגים שנהירים רק לעוסקים בתולדות האסתטיקה.
״מאת סידני לומט״ יוקרן בשבוע הבא במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים.