נגמר בתוצאה 1:5. חמישה סרטים חלשים למדי לעומת אחד שבכלל ראוי לשאת את התואר סרט. תחרות הסרטים העלילתיים מתוצרת הארץ, שהתארחה השנה בפסטיבל ירושלים שהסתיים אתמול, כללה השנה רק שישה סרטים, וגם זה היה יותר מדי.



מובן כי שישה סרטים אינם יכולים לשקף תוצרת שנתית של יצירה אמנותית. אבל אם ניתן בכל זאת ללמוד משהו ממצאי פילמאי זה, הרי שמדובר ברמז עבה על טיב הסרטים הישראליים שייחשפו בבתי הקולנוע בארץ במהלך השנה הקרובה. חלקם חסרי פואנטה, חלקם חסרי עמוד שדרה, ורק אחד מהם - ״תיקון״ שכתב וביים אבישי סיון - ראוי לדיון של ממש. ואגב כך: בשנים עברו, כשפסטיבל ירושלים אירח כמה וכמה סרטים בעלי משקל, אותו ״תיקון״, שהוא עצמו איננו בדיוק סרט מושלם, היה יכול להסתנן רק עד שלב חצי הגמר. השנה, מה לעשות, הוא יצא מהאירוע עם ארגז מלא פרסים, בעיקר משום שלא היו לו מתחרים בכלל.



״תיקון״ הוא סרטו הארוך השלישי של סיון, מי שביים לפני ארבע שנים את ״המשוטט״, שעסק בלבטי אמונה של בחור ישיבה ירושלמי (שנתיים מאוחר יותר עשה סיון את סרטו השני ״ויזה״, שאותו גנז מיד). כמו ״המשוטט״, גם ״תיקון״ מניח במרכז הדיון את לבטיו של אברך ממאה שערים, התוהה על החיבור הגורלי בין פתחי הגוף האנושי לבין פתחי שמיים. וגם הפעם, ממש כמו בסרטו הראשון, המצטיין הבולט הוא הצלם שי גולדמן, שמנציח סביבה ויזואלית מורכבת ומסויטת. ״תיקון״, יותר ניסיוני מאשר עלילתי, היה מרוויח הרבה נקודות זכות אילו סיון היה חותך ממנו סדרה ארוכה של קטעי אווירה (מה שהקשה לפני ארבע שנים גם על הצפייה ב״המשוטט״). בקיצור, הרבה התקדמות אישית של הקולנוען לא נצפתה הפעם, אך בכל זאת מדובר בסרט בעל משמעות ומחויבות ברורה ומנומקת היטב למדיום הפילמאי.



דומה שעניין המחויבות לקולנוע הוא שהכשיל את חמשת מתחריו של ״תיקון״. מובן כי אפשר לתייק את הכשל העיקרי שלהם תחת התיוג ״תסריט חלש״, אבל נדמה שהבעיה היא בסיסית יותר מסתם התרשלות בכתיבה. הבעיה בחמישיית הליווי הכושלת לסרטו של סיון היא בהיעדר מחויבות למבע הקולנועי. סרט אחד (״האיש שבקיר״) מחויב לתיאטרון, וסרט נוסף (״חתונה מנייר״) מחויב למערכות הסעד הסוציאלי בישראל. שלושה סרטים נוספים (״ג׳רוזלם״, ״ארץ פצועה״ ו״נדיה - שם זמני״) מחויבים, כך ניתן לנחש, להיבט הפוליטי של חיים בתוך חבית הנפץ של המזרח התיכון.




סרט בעל משמעות ומחויבות. "תיקון". צילום: באדיבות פסטיבל ירושלים


הכשל הזה בולט במיוחד ב״ג'רוזלם״, סרטם של האחים דורון ויואב פז, שאינו אלא סרט מז'אנר הזומבים. למעשה, סרטם של הפזים הוא סרט הזומבים השני באורך מלא שהופק בארץ, לאחר ״בשר תותחים״ (2012) של איתן גפני. המשותף לשני סרטים אלה הוא שה-זומבים, המתים-החיים הקמים מקברותיהם, הם בעלי מודעות פוליטית. עד כדי כך דפוק כעת הקולנוע הישראלי, שגם סרטי טראש מחויבים לאמירה על אודות המצב באזור. ״בשר תותחים״ הבדיל בין הזומבים, כולם לוחמי חיז-באללה, לבין יוצאי סיירת מטכ״ל הנועזים, ואילו ״ג׳רוזלם״ מדבר על נקמה דתית מאורגנת בתושביה של בירת שלוש האמונות המונותאיסטיות. מסתבר שאפילו סרט זומבים לא יכול להיות סתם סרט ז'אנר. הוא חייב להעמיס על עצמו גבנון עם משמעות חברתית.



לוחמה לאומית עד מוות, בצירוף מטעני גזענות מהזן הציוני, הם הרטבים הסמיכים שבתוכם צפה עלילת סרטו של ארז תדמור, ״ארץ פצועה״, שבסך הכל שאפה להיות דרמה על אודות יחסי אב-בן. אילו תדמור היה מסתפק בשרטוט מרקם אנושי הכולל מערכת יחסים פטרנליסטית בין מפקד לבין שוטר תחת פיקודו, ובינם - כל אחד בנפרד - לבין ילדיהם, קשה להניח שהתוצאה הסופית הייתה מידרדרת לרמת עילגות כמו שזו מוצגת בפועל ב״ארץ פצועה״. החיבור הרה האסון, מהבחינה הדרמטית, בין קריעה אלימה על רקע לאומי לבין התערערות קיצונית של מערכות יחסים פנים-משפחתיות הוא ההופך את הצפייה בסרטו של תדמור לסוג של זגזוג לא נעים בין גסות לבין בוסריות.



״נדיה - שם זמני״ הוא סרט הביכורים של הבמאית טובה אשר, שמוכרת היטב כעורכת הסרטים המנוסה ביותר בארץ. זהו סרט ישיר על אודות זהויות לאומיות - הגיבורה נעה בין מוצאה הפלסטיני לבין בחירתה להתחזות כיהודייה-ישראלית - שאינו עושה דבר עם הנושא הטעון שלו. סרט פוליטי במוצהר, שדווקא בורח מהפוליטיקה, סרט שנתקע בתוך מבוי סתום שכולו בריחה מאחריות. שלא כמו ״ערבים רוקדים״ בבימוי ערן רי-קליס או ״בורג״ של שירה גפן, שעוסקים בנושא זהה והוקרנו כאן במהלך השנה החולפת, הרי סרטה של אשר אינו עושה שום מאמץ להצליב בין שני המרקמים החברתיים-דתיים-לאומיים שהצמיחו מתוכם את גיבורת העלילה בעלת הזהות הסכיזופרנית.



״חתונה מנייר״, שזיכה את ניצן גלעדי בפרס סרט הביכורים הבולט, הוא כל כך בוסרי עד שאין כמעט טעם להצביע על פגמיו הרקומים שתי וערב לכל אורכו ורוחבו. סיפור על אם חד-הורית, ועל בתה הלוקה בפיגור קל, ועל עיירה מדברית שנשמטה מתודעת האל, ועל אהבה שלעולם לא תתממש. דומה כי כל שצריך לעשות על מנת להפוך את ״חתונה מנייר״ לסרט ראוי הוא פשוט לכתוב אותו מחדש, לביים אותו באופן שונה, ואם אפשר גם להדריך את שחקניותיו (מורן רוזנבלט, אסי לוי) למשחק פחות סטריאוטיפי.



השישי במצעד הכישלון הירושלמי תשע״ה הוא ״האיש שבקיר״, מחזה שמוטב היה שיישאר כזה. זהו סרט לא מתוחכם שעלילתו כלואה בתוך דירה אחת. אישה נשואה נקלעת למשבר פתאומי, וכל מיני אורחים קופצים אליה לרגע על מנת להשלים לה פרקים אפלים ונסתרים בחיי בעלה שנעלם. אין בסרט הזה, שכתב וביים יב-גני רומן, ולו אלמנט אחד שאינו יכול להתקיים על במה. סליחה, קביעה זאת מאוד לא מדויקת, משום שיש בסרט מרכיב אחד שאינו אפשרי בהצגה בימתית, וזהו הצילום, שעליו ניתן לומר כי מוטב שלא היה בכלל.



על מנת לשבור את החדגוניות של ההצגה-המתחפשת-לסרט, החליט הבמאי להורות למצלמה להתנהג כאילו היא מלח שיכור הנע על סיפונה שטוף הגלים העוינים של ספינה רעועה, המגששת דרכה בלילה של ים סוער. והתוצאה: במקום לתאר סיוט העובר על גיבורת העלילה, הופכת העלילה לסיוט העובר על עיני הצופים.