נאמן למקור: ב"איש ללא היגיון" וודי אלן חוזר לתחום ההתמחות שלו

הפעם וודי אלן ממש מפציץ; שופך על ראשם של הצופים ב״איש ללא היגיון״ את כל תכולת פח האשפה הפסבדו-אינטלקטואלי. 

מתקפת הניים דרופינג המשוכללת כוללת כאן, איזה כאב ראש,את קאנט, היידגר, חנה ארנדט, באך, הגל, הוסרל, קירקגור, סארטר, דה בובואר, ניטשה, דוסטויבסקי ואת המשוררות האמריקאיות אמילי דיקנסון ועדנה סנט וינסנט מיליי. המוזר הוא ששמות לוהטים אצל הברוקרים של בורסת מזבלי השכל, כמו וולטר בנימין, מישל פוקו או ז׳אק דרידה, נשמטו מהסרט. בהחלט פאשלה של הנודניק הניו יורקי.

בסרטו העלילתי ה-46 במספר, וודי אלן מגולל מעשה בפרופסור לפילוסופיה ושמו אייב לוקאס (חואקין פניקס), המתגלגל לקרלג׳ ברוד איילנד שבחוף המזרחי, ומקים עליו תעשיית שמועות שעניינה העיקרי הוא קשריו הטעונים עם בנות המין הנגדי. יש האומרות עליו שהוא קילר במיטה, ואחרות תוהות אם אינו מצוי דווקא בעיצומו של גל דיכאוני. מה שברור לכולן הוא כי מדובר באלכוהוליסט פעיל, שאינו עושה סוד משתיינותו. שלא לדבר על יצר ההרס העצמי הבולט כל כך אצלו.

מפה לשם, במהלך סמסטר הקיץ באותו הקולג׳, מכונן הפרופסור שתי מערכות יחסים משמעותיות. האחת כורכת אותו בתעלולי זימה עם ריטה (פרקר פוסי), מרצה משועממת לכימיה, הנשואה לפרופסור שמעדיף להדיר רגליו מהקמפוס. מערכת יחסים נוספת, אסורה למען האמת, מתפתחת בינו לבין סטודנטית אדמונית למוזיקה ושמה ג׳יל (אמה סטון).

וודי אלן, בלי בושה, שב פעם נוספת לאזור הדמדומים הסקנדליוזי שבו הוא מומחה גדול - מערכת יחסים בין גבר קשיש לאישה שניתן עדיין להגדירה כנערה מתבגרת. זה קרה לו בסרטים כמו ״מנהטן או ״בעלים ונשים״,

וזה קרה לו גם במציאות, בראשית שנות ה־90, כשהוא חמד את הקטינה סון־יי, בתה המאומצת של זוגתו מיה פארו.

די בשתי מערכות יחסים אלו - ניאוף וניצול מרות להשגת יתרונות מיניים - כדי לגייס את התותחים הנודעים מתחום ההגות על מנת שיספקו לגיבור הסרט (כמו גם ליוצר שלו) טיעונים לריכוך אשמתו. אבל זה עוד כלום, שכן באיזשהו רגע במהלך העלילה הצפויה והמעייפת, מחליט הפרופסור שחייו שלו תלויים ביכולתו לבצע גזר דין מוות שהוא הוציא על ראשו של אדם שמעולם לא פגש - שופט אלמוני המכהן בבית דין לענייני משפחה.

לא צריך להיות פסיכולוג בעל תואר אקדמי מתקדם כדי להיזכר בהשפלות שוודי אלן עצמו עבר בבתי הדין המסוימים האלה, זה קרה כמה פעמים במרוצת הדיונים, שאליהם הוא נגרר בידי שורת פרקליטים, בכל הקשור ליחסיו עם סון-יי, עם בנו הביולוגי סייצ׳ל, ועם בתו המאומצת דילן. משהו מזיכרונות אולם בית המשפט בוודאי דבק לדופנות תאי הזיכרון של אלן, המביע עתה, ובענק, את דעתו הקטלנית על היושבים בדין.

וודי אלן הוא עלוקה אמנותית, בעבר הוא ינק בעיקר מאנרגיות היצירה של מאסטרים כאינגמר ברגמן, פדריקו פליני ואנטון צ׳כוב. ב״איש ללא היגיון״ הוא מעתיק את זירת פעילותו העלוקתית אל פיודור דוסטויבסקי, ומעביר לבד, כמעט אחת לאחת, את התזות שבאמצעותן מצדיק רסקולניקוב, גיבורו של הרומן ״החטא ועונשו״, את חיסולה של אישה זקנה חסרת יכולת הגנה.

היעדר הבושה בעצם ביצועו הגלוי של הפלגיאט הזה, כמו גם ההסתתרות המחושבת היטב מאחורי חומת שמות הפילוסופים מהזן האקזיסטנציאליסטי, הם שהופכים את וודי אלן לדמות פתטית כל כך במתחמי היצירה הפיל-מאית העכשווית. אך לפני שנתיים, ב״יסמין הכחולה״, הוא עולל דבר דומה ל״חשמלית ושמה תשוקה״ של טנסי וויליאמס, והנה כעת הוא שב ומדגיש ששום דבר אינו יכול להרחיק אותו מחזרה אל תחום הגניבות הספרותיות.

הגניבה הספרותית מעסיקה את וודי אלן לא רק בהיבט המעשי שלה. הוא שקוע גם בהיבטים התיאורטיים של הנושא הזה. כידוע, תרומתו העיקרית של אלן למדיום הקולנוע היא ברענון השפה האמנותית כפי שהוא הציע זאת בארבעה מסרטיו: ״מה נשמע, טייגר לילי?״ (1966), ״קח את הכסף וברח״ (1969), ״זליג״ (1983) ו״שושנת קהיר הסגולה" (1985). כמה לא מפתיע להיווכח שהמכנה המשותף לסרטים חשובים אלה הוא הדיון הגלוי של אלן בביטול המקוריות כגורם מוביל ביצירה אמנותית באשר היא, והמרתה בחקיינות או בזיופי האמת. מהבחינה הזו, אלן עצמו דומה לגיבורו הפיקטיבי העכשווי, שלא רק משנן באוזני תלמידיו את הרעיונות האנטי-הומניים של רסקולניקוב גיבור ״החטא ועונשו״, אלא יוצא ליישם אותם הלכה למעשה, ולא רק בין דפיו של ספר ישן.

עניין אחר המאפיין את סרטי וודי אלן הוא אלמנט המשחק. נכון הוא שחמש שחקניות וגם שחקן אחד שהשתתפו בסרטיו - דיאן קיטון, קייט ווינסלט, מייקל קיין, מירה סורבינו, פנלופה קרוז ודיאן וויסט (פעמיים) - הוכתרו על כך בפרס האוסקר, ועשרה שחקנים נוספים שלו זכו במרוצת השנים למועמדות לפרס היוקרתי הזה. למרות הנתונים הסטטיסטיים המרשימים הללו, לוקים שחקניו של אלן בקביעות באותה התסמונת - הם משחקים כנגד הדמויות שעליהם לגלם; מטים עצמם ללא הרף אל ביצועי פרודיות על אודות הדמויות, במקום לגלות כלפיהן נאמנות. המהלך הזה צורם במיוחד ב"איש ללא היגיון", לנוכח הביצועים הגרועים של חואקין פניקס ושתי נשותיו על הבד - אמה סטון ופרקר פוסי.

גם דריוש חונדג׳י, הצלם ממוצא איראני שמשתף פעולה עם אלן זו הפעם החמישית, עושה פה עבודה אפרורית ומוחמצת.

מורה מבוגר ונערה בת 15, והפעם לא מדובר בסרט של וודי אלן. טוני קיי, יליד בריטניה, הוא מעצב קליפים עטור פרסים, שעשה הסבה לבימוי סרטים עלילתיים כבר ב-1998. אז הציג את הסרט השערורייתי שלו, ״אמריקה x״, בכיכוב אדוארד נורטון, שתיאר מציאות פאשיסטית-רצחנית השולטת בחצי הכדור המערבי. גם סרטו השני, שעסק במאבקן של קבוצות ימין דתיות בארצות הברית נגד הפלות, עורר מהומה ציבורית רחבה, ואילו הפקת סרטו השלישי נקטעה בשל סכסוך מתוקשר בינו לבין מפיקי הסרט. במילים אחרות: הסנסציה אינה זרה לקיי, וגם ב״מורה מחליף״, סרטו הרביעי, הוא מפלרטט עמה בגלוי.

מתוך הסרט "מורה מחליף". צילום: יח"צ
 

״מורה מחליף״ הופק כבר לפני ארבע שנים, ורק עתה הצליח להתמקם בבתי הקולנוע בישראל. עניינו המיידי הוא בקריסה המכוערת של מערכת החינוך הציבורית בארצות הברית. גיבורו הוא גבר בודד, שלא הכיר את אביו, אמו התאבדה, ואילו סבו האהוב מת במהלך העלילה. עיסוקו של הגבר הזה הוא בהוראה, אלא שהוא מסרב להתחייב למקום עבודה אחד, וכמו אקדוחן שכיר הוא נע ונד בין שדות הקרב, או ליתר דיוק בין כיתות הלימוד של בתי הספר התיכוניים באזור ניו יורק.

קיי רואה רק את הייאוש, אובדן הערכים, השתלטות הטמטום, הבורות והאלימות על מוחות הצעירים, ובמקביל גם את חוסר האונים, ואולי אף את חוסר העניין של בני הדור המבוגר להציל את הילדים מהגיהינום שהם עצמם מבעירים.

במרוצת העלילה פוגש המורה המחליף (אדריאן ברודי) בזונת רחוב מסוממת, כולה בת 15 (סמי גייל), ופורש עליה חסותו. רוחץ אותה, מאכיל אותה ומנסה לרפא את פצעיה הפיזיים והנפשיים. הרבה תקווה חברתית אין במהלך הזה, אבל כידוע, המציל נפש אחת בברוקלין, כאילו הציל עולם מלא.

הכוונות הטובות שעמדו בוודאי מאחורי אנרגיות הזעם שמילאו את קיי (שאף צילם את הסרט) בבואו לעשות סרט זה קורסות בשל נטייתו המפורשת להקצנה חזותית, ולביטול מודע של אלמנט החסד שהקולנוע המסחרי שומר בדרך כלל לגיבוריו ״הטובים״. שכן לצד האלימות חסרת המעצורים שבה נתקל המורה בזמן ביצוע עבודתו הארעית, הוא לומד להכיר את מגוון המורים מדיפי הציניות ונעדרי המוטיבציה, שאמורים היו לשאת בעול חינוך הנוער. השחקנים המנוסים ג׳יימס קאן, מרשה ג׳יי הרדן ובליית' דאנר נושאים על גבם את משימת עיצוב המורים השבוזים.

לקיי, כך עולה, יש עיניים גדולות מדי, והוא מנסה לזלול במכה אחת את העוגה כולה. כך קורה שלצד סצינות טעונות דרמה אלימה, הוא משלב ב״מורה מחליף״, שלא לצורך, גם קטעי אנימציה, וגם מומנטים המצולמים בסגנון סרטי תעודה. זהו מישמש נטול ביטחון עצמי המאפיין בדרך כלל סרטי מתחילים, ולא עבודות של קולנוענים מנוסים כמו קיי.

ברודי, שמאז זכייתו באוסקר ב-2002 (עבור ״הפסנתרן״) עשה הכל כדי להרדים את הקריירה שלו, מצליח הפעם להתרומם מעט מעל רמת הקוריוז הפי-למאי המאפיינת אותו בשנים האחרונות. סמי גייל, המגלמת באופן משכנע למדי את דמות הילדה-הזונה, עושה כאן את עבודת הביכורים שלה. מאז היא הספיקה כבר להשתלב בהפקות כמו ״כנס העתידנים״ של ארי פולמן, ״האקדמיה לערפדים״ ו״המבול״. אם היא (בניגוד לברודי) לא תעשה טעויות קיצוניות בכל הנוגע לבחירת תפקידיה הבאים, יש סיכוי שתתפתח לשחקנית של ממש.