כמדי שנה, גם השנה יראו אור מקרנה אין ספור עולמות וסיפורים חדשים בפסטיבל הסרטים חיפה. אחד הסיפורים היותר פואטיים ויותר מסקרנים הוא "פרדס כ"ץ אהובתי", סרטו הדוקומנטרי של הבמאי ערן ברק.
ברק - שגילה שישראל חדד, דודו הבכור, נעלם בנסיבות מסתוריות לפני 65 שנה משכונת פרדס כ”ץ - חוזר לשכונה ומנסה לפענח את הפרשה המסתורית. בדרך לפענוח הוא מסתייע בדודיו הנותרים: דוד גבריאל - שבדיוק השתחרר מ־35 שנות כלא; דוד אריה – ששקע עמוק במחשבות והרהורים על ספת אמו; ודוד אורי - שמחפש אהבה ואוסף ברזלים בעזרת עגלון ברחבי השכונה.
ערן, מה הניע אותך לצאת למסע חיפוש אחר דודך האבוד?
"תמיד לחששו בבית ובמשפחה את השם 'ישראל', אבל לא נעשה כמעט כלום כדי למצוא אותו. תלאות החיים לא אפשרו את החיפוש אחריו. מותו של סבא שלי, אברהם, זקן השבט, ואכזבתו מהמפעל הציוני, הניעו אותי לצאת ולחפש את ישראל. מהרגע שיצאתי לדרך, היה לי ברור שמציאתו היא לא הדבר החשוב. ישראל הוא צל גדול, לא רק על השכונה, אלא על דור של מהגרים שהפער בין 'ישראל' שדמיינו, ל'ישראל' שמצאו - עצום וטבול בכאב גדול ונורא".
מסע החיפוש היה רק אחר דודך האבוד או אחרי משהו גדול ורחב יותר?
"ברור שישראל הוא המניע, הטריגר, ליצירת הסרט, ליציאה למסע. אבל הוא רק תירוץ למציאת הדודים האחרים שלי וקרובי משפחה אחרים, שבניגוד לישראל נותרו בשכונה, וגורלם כמו נחרת להישאר בה. לכן ישראל, תינוק בלונדיני תכול עיניים שנעלם בגיל שנה, הוא אולי המאפיין והמייצג המובהק ביותר לחלום הציוני ושברו, המרחף מעל גורלם של כל שאר בני המשפחה. מהרגע הראשון ידעתי שזה לא יהיה סרט חיפוש בלשי, וישראל ישמש כמנוע פואטי ליצירת הפער בין החלומות, התקוות, היופי הנדיר של הדמויות – לגורלם המר. אני מעלה בסרט שאלות הקשורות בזהות, חינוך, גורל, גאולה ועוד".
מה גילית בסוף המסע?
"עשיית הסרט הייתה חוויה אמוציונלית, גדושה בדילמות ושאלות אודות תפקידי כבמאי ואדם, בכמה רמות. אי אפשר להתעלם מהעובדה שאני - בניגוד לדודים שלי שנשארו בשכונה - ואולי כמו ישראל, ניצלתי בכך שלא גדלתי בה. הפער הזה - פער עצום - מעלה שאלות על הקשר שלי איתם. אך ככל שעשיית הסרט התקדמה, גיליתי שההפרדה בינינו, שנוצרה מכך שחונכתי במקום שלימד אותי להתכחש למקום שממנו הגעתי - פרדס כ"ץ ותוניסיה - קירב אותי אליהם. כמו גן רדום שפתאום התעורר בתוכי לחיים. השיחות הארוכות עם דודי והשהייה לצדם חשפו בפני אנשים שרואים ויודעים את העולם עשרות מונים ממני. היכולת שלהם לתמרן בין העולמות ובין השפות ריתקה אותי. כל אחד מהם הוא משורר רחוב שכתב את שיריו על גופו באופן הכי אמיתי. לא כקלישאה. הרצון שלי היה להעביר את היופי העצום הגלום בהם. את הפוטנציאל שהוחמץ. את החברה שהפנתה להם את גבה".
מה דחף אותך הלאה, למרות הכל?
"היה שלב בסרט שהמציאות טפחה על פני, והעירה אותי מכל החלומות על מציאת ישראל. אני חושב שעשיית הסרט, וחריתתם של הקרובים שלי כזיכרון על חייהם וקיומם, העניקו לי את הכוח להמשיך ולחפש, להמשיך ולצלם, למרות הכל. חוץ מזה ישנם החלום, הקולנוע, הפנטזיה. המדיום הזה מצד אחד כובל למציאות, בכך שהוא מצלם אותה, מתייחס אליה. מצד שני הוא מרומם אותנו מעליה. לכן משולבות בסרט כמה סצנות עלילתיות לחלוטין, שכמו נלקחו מתוך מוחו של הבמאי ולא מתוך התבוננות במציאות. השילוב הזה בין המציאות הקשה, האפורה, חסרת החמלה, לקיום אחר - כזה שאולי מתגשמים בו חלומות - היה מפתח חשוב להבנת היצירה ולבנייתה".
מדוע "פרדס כ"ץ אהובתי"?
"קודם כל כי היא באמת אהובתי. אני אוהב את פרדס כ"ץ. את האנשים שבה. את הזיכרונות שלי ממנה. תמיד הרגשתי בה בבית, ולא התאמצתי להיות מי שאני. למרות שבילדותי התביישתי בה, ולא סיפרתי לחברים מרמת השרון שהמשפחה שלי משם. שם נוצר הסדק, השבר, הקונפליקט שקשור לזהות שלך, להבנה, או לניסיון להבין מי אתה. זה עולה בלא מעט סצנות בסרט. האם אתה, הנער הרמת־שרוני, שהתחנך יפה ולמד לדבר כמו שצריך, כדי להתקבל
ולהתקדם בחברה, או שמשהו מתוך המשפחה שלך, מתוך זיכרונות הילדות שלך, מהמקום האחר, עדיין נמצא בך? סיבה שנייה - סרטים שמסתיימים ב'אהובתי', מתייחסים, כך או אחרת, ליצירת המופת של אלן רנה 'הירושימה אהובתי', על סיפור אהבה המתרחש דווקא בהירושימה, במקום הפצוע, הסדוק, המכיל בתוכו זיכרון כאוב. היעלמותו של ישראל, עם התקוות שנשא על כתפיו, הוא המקום שאליו אני חוזר, ומוצא שם את הסימנים העצומים שהותיר אירוע ששיקף יחס מתנשא ויהיר כלפי אנשים שהם חלק ממני. אך הזעם והזעקה הגדולה מהולים בחמלה ובניסיון לשוב ולאהוב את האנשים האלה, את הדודים שלי. לכן 'אהובתי'".
גילית במסע הזה גם משהו על עצמך?
"גיליתי שניצלתי, כי חונכתי במקום אחר. המחיר היה התיישרות והסתרת עובדות ופרטים אודות מוצאי, כדי להתקבל, כדי להיות חלק מהחבר'ה. שלושה שבועות אחרי שנולדתי, התרחש מבצע אנטבה. אבא שלי, שקראו לו אז בנימין חדד, גילה שלמחבל שתכנן את המבצע קוראים וודיע חדד. אז הוא הלך למשרד הפנים ושינה את שמו לברק, כי הוא לא רצה שיהיו לנו שמות של מחבלים. הסיפור הזה מגלם בתוכו חלק גדול מאותו ניסיון לטשטש ולמחוק זהות, להסתירה ולהחליפה באחרת. המפגש עם הדוד האבוד ישראל, ועם הדודים האחרים שלי, היה כמו עימות מחודש עם זהות וגורל שאולי היו יכולים להיות גם שלי".