סמולרצ'יק טוק: "לא מחכה שהתפקידים ייפלו עלי מהשמים"

בימים אלה סמולרצ’יק גם משתתף ב”פלאפל אטומי”, סרטו החדש והמדובר של הבמאי דרור שאול (“מבצע סבתא”, “סימה וקנין מכשפה” “אדמה משוגעת”), שבו הוא מגלם מורה בתפקיד קטן יחסית. 

"פגשתי את דרור במקרה, הוא סיפר לי על הסרט, ותוך כדי שאל אותי אם אסכים לבוא לתפקיד קטן. אמרתי לו: 'היי! אין תפקידים קטנים. יש לי ילדים קטנים'. חוץ מזה לא יכולתי לסרב לדרור אחרי שהוא אמר לי שהוא חייב אותי בשביל המזל ושאני הקמע שלו. זה הסרט השלישי שלו שבו אני משתתף. היה לי מורה למשחק, שלמה בסן קראו לו, הוא היה אז בן 75. פעם אחת הסתכל עלינו בסוף השיעור ואמר: 'אתם יודעים מה זה שחקן? מה זאת העבודה הזאת? שחקן זה איפה שצריך אותו. זה הכל, אל תעשו מזה עניין גדול'. או במילים שלי, בהשראתו של שלמה: אני כמו אינסטלטור. פעם מקבל לעשות עבודה על בית חדש של שש קומות, ופעם פתיחת סתימה בשירותים".

סמולרצ’יק, 45, נולד בחיפה והתפרסם בעקבות השתתפותו בסדרה “פלורנטין”, ששודרה בין השנים 1997־2001, ובה הוא גילם כאמור את חנן שמאוהב בגלי (בגילומה של דנה מודן), כתבת הרכילות העסוקה. "הגעתי ל'פלורנטין' משכונת פועלים מהעיר התחתית של חיפה", הוא מספר. "הייתי 1.78 מטר, 60 קילו, עם תלתלים, סקרן, בתול, פחדן, ביישן. והיום כמעט אותו דבר - רק 1.77 מטר".
 

לאחר מכן שיחק סמולרצ’יק, בין היתר, גם בסדרה של מודן “אהבה זה כואב”, בסדרה “פאפאדיזי”, ובסרטים “זולגות הדמעות מעצמן”, “מבצע סבתא” ו”סימה וקנין מכשפה”. בשנים האחרונות הוא הופיע גם ב”גאליס”, ב”נויורק”, ב”סברי מרנן” וב”שוברי גלים” והספיק גם לשחק בתיאטרון ולהוציא את הספר “איפה אתה”, המבוסס על חוויותיו בהודו.

“לא בהכרח ידעתי, הייתה הבנה שבא לי לעשות את זה, זה גבר יותר בתקופת הצבא. לא ידעתי עוד שזה הייעוד שלי, זה משהו שסקרן אותי. כל הקשר ביני לבין תיאטרון התחיל בגיל מאוחר, לא היה לי איזה מודל שרציתי להיות כמוהו. זה לא היה משהו שהכרתי, הפעם הראשונה שראיתי הצגה הייתה בכיתה י”א. היו כוכבים בגילי, הערצתי שחקני קולנוע. אבל בצבא ראיתי הצגות. אני זוכר שראיתי בפעם הראשונה את שולי רנד על הבמה, ומאוד התרגשתי. ראיתי הצגה מאוד אינטימית שהוא עשה, והעוצמות שלו ריגשו אותי. הבנתי ממנו את הכוח שיכול להיות על הבמה”.
 

"הבנתי ממנו את הכוח שיכול להיות על הבמה”, שולי רנד. צילום: שלום לביא

"אני לא משחק את עצמי, ואני בכלל משתדל לא לשחק. כל הרעיון הוא להבין את הטקסט, ללמוד בעל־פה, ובסוף להגיד את זה בצורה הגיונית. אבל תודה רבה על המחמאה, אכן אני זה שהמצאתי את הטייפקאסט הזה. נתקלתי בכמה חקיינים, אבל בכל זאת בן 20 אני כבר לא יכול לשחק. עם השנים המצאתי לי טייפקאסט חדש: איש משפחה בן 45, שלומיאל עם חן וכריזמה, רק שבטייפקאסט החדש אני גם חתיך". 
 

לטענתו של סמולרצ’יק, הדמות ההיא שונה מאוד מחייו בפועל כיום. “החיים שלי אחרים לגמרי”, הוא אומר. “אני לא 180 מעלות ההפך, רק שבחיים אני יכול להיות גם כבד ומעורער, מה שלא נותנים לי להיות. אבל החיים שלי הרבה יותר מורכבים מהדמויות שאני משחק”.

איך הדמות של הגבר ההזוי והסטלן שיצא לך לגלם הפכה להיות מזוהה איתך?

“הדמות שנותנים לי לשחק היא לעולם לא אבא, הורה או מישהו אחראי. זאת עדיין דמות הזויה, מבולבלת, מצחיקה. אין לי מושג איך זה התגבש. זה המלהקים והבמאים גיבשו. אני עדיין מופתע שבתעשייה רואים אותי כך, בתור איזו דמות הזויה. אני תמיד מופתע שאנשים חושבים שמה שהם רואים זה אני. הרי המילים שיוצאות לי מהפה בטלוויזיה הן של תסריטאי שכתב אותן, והבמאי של הסרט אמר לי איך הוא רוצה שאני אגיד אותן, והמלבישה 

נותנת לי בגדים שאני בחיים לא אלך איתם. אני לא בשאנטי. הלוואי והייתי שם. אני בדרך כלל לחוץ וטרוד בכל מיני שטויות שאני צריך לעשות במהלך היום, אובססיבי, נודניק".

"לא קוראים לי בני מ'מבצע סבתא', לא חנן הגנן ולא משה מ'סברי מרנן'. אני פשוט לא חושב שאני כזה. אני משוכנע שיש פה כמה אנשים בשכונה שיגידו ‘הוא ממש לא נחמד’, ויש דברים סוערים או שמחים בחיים. ילדים זה דאגות ולחצים וחרדות, והדמויות שמבקשים ממני הן פשוט הרבה פחות מורכבות ממה שאני במציאות. זה אחד הדברים המגניבים במשחק, להיכנס לסיטואציה שהיא לא אתה. אני משתדל שהדברים שמטרידים אותי כיום יהיו יותר מורכבים וקשורים בחיים”.

“זה לא שאני מרזה לתפקידים שאני עושה. אני לא מתאים את עצמי. יש טייפקאסט של מלהקים שרואים אותי בראש כדמות הזויה, אז הם אומרים: ‘עמי מתאים לנו’”.

זה לא חורה לך?

“זה לא עניין של עוול, אלא מוגבלות שלא קשורה בי. עובדות החיים לא תמיד קשורות בך ובטח לא עבודת המשחק. אז לפעמים אני מעקם את הפרצוף ואומר: ‘נו, מה’, אבל אני עושה דברים עצמאית, כמו הפרויקט עם אורי הוכמן, שהוא מאוד סוחף ואמיתי והוא שלי. אני לא במצב שאני יכול לבחור מה שבא לי. אני מתפרנס ונהנה לשחק דמויות הזויות ומטומטמות, אני לא בדיוק סובל, כמו שאנשים סובלים בעבודות הרבה יותר קשות, מלעשות כמה פרצופים וללכת הביתה. זה משאיר אותי בעבודה ובמודעות. אם הייתי מסכים להפסיק עם הטייפקאסט הזה שמתאים לי, הייתי צריך לחפש עבודה אחרת. לא תמיד אני בסבבה עם זה, אני יכול לקנא באנשים, ויש לי נפילות של מרמורים.

"אבל יש לי דרך, לא תמיד אני מצליח ליישם אותה. אבל קודם כל צריך להסתכל על הדברים החיוביים בחיים. שיש לך איפה לגור, ומשפחה, ובשורה התחתונה זו פרנסה. והעיקר זה הבריאות, וקצת כסף למה שאתה צריך. לא תמיד אני מצליח ליישם את זה, אבל אני לא לבד בסיפור, יש לי אישה שמתזכרת אותי. ובאשר להגשמה עצמית זה תלוי בי. עשיתי תפקיד דרמטי שהיה תענוג בסרט ‘מחכים לסורקין’, תפקיד ראשי שהיה כולו עלי, אבל לחכות שזה יקרה לך זה קצת פתטי”.

“בדברים המסחריים, בפריים־טיים, מלהקים ובמאים רוצים את הדבר הבטוח. בסרטים זה פחות קורה אולי. הבמאי הוא האדון היחיד. אבל היום בטלוויזיה כשמגיעים לשלב הליהוק, יש הרבה מאוד גורמים שמעורבים בליהוק מעבר לבמאי וליוצר, ויש שיקולים מי מוכר יותר, מי פחות. כמה כוכבים אנחנו צריכים בסדרה. השיקולים הם מסחריים גרידא”.

את הסיפוק שלו כשחקן סמולרצ’יק מוצא דווקא על במת התיאטרון, שם לטענתו “קל לי יותר להגשים את עצמי”. “מעניין אותי לשחק תפקיד דרמטי בתור שחקן קומי”, הוא אומר. “בתיאטרון זה קצת אחרת. זה מקצוע אחר לגמרי מקולנוע. בתיאטרון יש פרינג’, יש שוליים, ככה שאני יותר שלם שם. יש את האפשרות ליזום בעצמך. השנה עשיתי משהו שאם היה עולה בתיאטרון הרפרטוארי, סביר להניח שלא היו נותנים לי לעשות אותו. בסופו של דבר הבנתי שהרבה תלוי בי, ולא לחכות שאנשים יפילו עלי את התפקידים. יש בני מזל מעטים בארץ שהתעשייה מפרגנת להם. האידיאל הוא לדאוג לעצמך, ליצור בעצמך את התוכן. וזה מה שאני עושה בהצגת פרינג’, ואני מקווה גם שהשנה אני אעשה משהו שהוא לא פרינג’, כמו מופע הבידור שעשיתי. תמיד הייתי מהשוליים. אני מקווה שאני אתחיל ליצור יותר. לפעמים חורה לי שתופסים אותי ככה ולא אחרת”.
 

סמולרצ’יק מחזיק בעמדה אמביוולנטית לגבי המסך הקטן: “אני לא יודע אם יש מיאוס מהטלוויזיה או לא. יש יותר ריאליטי וזה עניין של אופנה ומומנטום, אז אני לא מעורה. כשנולדו הילדים העדפתי שהצפייה תהיה מבוקרת. כשאני חשוף לטלוויזיה, אני משתגע מכל הצבעים והקצב”.

"אני לא מתגעגע לאף עבודה שעשיתי בתיאטרון או בטלוויזיה. 'פלורנטין' תיזכר כתקופה שבה הכל היה לי חדש בחיים: תל אביב, לימודי המשחק, הזיון הראשון, חברים חדשים, ההצלחה והפרסום שבאו בעקבות זה". 

“הרצונות היו מאוד ממוקדים, הרצון היה לזיין, רצון מאוד פשוט”.

אתה מרגיש שהצלחת למנף את עצמך מאז?

"אני לא כל כך טוב בעבודת מינוף, אבל אני חושב שהולך לי לא רע. מאז שסיימתי את  לימודי המשחק של ניסן נתיב לפני 25 שנה אני עובד במקצוע ולא נזקקתי לחפש עבודות נוספות. לפעמים בוחל לפעמים לא, תלוי בחשבון בנק".
 

אחד הדברים שמעסיקים כיום את סמולרצ’יק, אב לשניים, הוא ההורות והשינוי החד שהביאה עמה. “אתה נהפך לחרדתי עם דאגות”, הוא מתאר. “אתה לא יודע את זה עד שאתה הופך לאבא. יש לי דברים טובים ופחות טובים כאבא, יש לי את השריטות שלי, אבל אני ב־100% שם. אני חושב שכל הילדים בעולם הם עתירי דמיון, זה בטבע שלהם. פשוט מתי שהוא כשאתה מתבגר וגודל זה הולך לאיבוד. לפעמיים זה הולך לאיבוד בגללנו.

"אני לא מתגעגע לאף עבודה שעשיתי בתיאטרון או בטלוויזיה". צילום: ז'ראר אלון

"כשהילדים שלי מספרים לי משהו מיוחד שראו, הם תמיד מגזימים ולפעמיים מגזימים לאללה כמו: 'אבא, ראיתי היום בגן כזאת לטאה!' ופותח את הידיים לצדדים להמחיש לי את הגודל. האינסטינקט שלי הוא מיד לתקן אותו כדי שיידע לתאר גודל אמיתי ומדויק, אבל אני נלחם בזה ומשתף איתו פעולה: 'מה אתה אומר, וואו, היא הייתה לבד?' אני מת על השיחות האלו. מגיעים בהן למקומות מאוד מעניינים ומצחיקים". 

"אני משתדל לעזור אם מישהו צריך אותי ולהיות מאושר בחלקי, מה שכמובן לא תמיד מצליח לי. זו השקפת חיים שהמצאתי לפני כמה שנים".