מתדלקים את החלום: הסרט "המתמחה" הוא מפגן של משחק מעצבן

נכסיה הטבעיים של אן האת’וויי – פה רחב, שיניים צחורות, מראה נעורים רענן – אמורים לשמש עבורה כמקפצה לאיסוף תפקידים נעימי סבר ומפייסי קהל. אך מה לעשות שבסרטה החדש, “המתמחה”, רותמת אותה התסריטאית־במאית ננסי מאיירס לתפקיד הפוך לגמרי – ביץ' חסרת לב, הדורסת את עובדיה המרובים, שנתונים בציפורני הדיקטטורה שלה.

התוצאה על הבד לסתירה המובנית הזאת שבין צורה לתוכן היא, כמובן, מפגן של משחק מעצבן, אם לא גרוע מכך. לאחר שעה של עלילה נטולת תפניות או הפתעות, נשכח לגמרי הפן הביצ’י באישיות של האת’וויי שמילא את המסך עד לעייפה, והיא כמו שבה ומתקפלת אל תוך אותו סוג של דמויות נשיות מתוקות ונעימות (“יומני הנסיכה 2”, “להיות ג’יין”), שאותן גילמה בשלבים מוקדמים יותר בקריירה שלה.

הסיבה המיידית לנטישת הפרסונה הביצ’ית של האת’וויי היא הקשיש רוברט דה נירו. שחקן עתיר תהילה זה, שבשנים האחרונות מרבה לעשות צחוק מעצמו ומהישגי העבר שלו, נדחק כאן לתפקיד של אלמן פנסיונר חסר מטרה מוגדרת בחייו, המתנדב לשמש כעובד מתמחה במשרד סטארט־אפ לוהט, העוסק בהלבשה באמצעות הרשת. ההנגדה בין גילו המתקדם של הגמלאי ותמצית המראה המרובע שלו לבין סביבת העבודה החדשה והמדליקה שבה בחר – נשים שיקיות ושאפתניות וגיקים היפסטרים – אמורה לספק הרבה שעשוע לצופים. אבל זה לא קורה.

מה שכן מתרחש על הבד הוא שהדמות האבהית של המתמחה הזקן, שלבוש וענוב בחליפה שמרנית, משפיעה עמוקות על הבוסית הכלבתית שלו, וזו מתרככת. סליחה, היא בכלל לא מתרככת, היא ממש נמסה ושבה להיות ילדה קטנה המתחננת לנוכחות של דמות אב או אפילו סב סמכותי, שיבוא ויעשה סדר בברדק הקרוי חייה הפרטיים והמקצועיים.

בהתחשב בעובדה שמאיירס (“מה נשים רוצות”, “החופשה”) היא סוג של יוצרת פמיניסטית שצברה לעצמה מוניטין בלתי מבוטל, ברור כי המסלול שאותו טוותה פה עבור הדמות של האת’וויי ניצב בסתירה גמורה לכל גלי צונמי־שחרור־האישה שהיוו עד כה את מכלול פעילותה הקולנועית. וזו רק הפסיעה האידיאולוגית המוטעית הראשונה שעושה סרט זה בדרכו כלפי מטה. גרוע מזה הוא מהלך הפיוס הבין־דורי שיוזם הסרט, כאשר מאיירס בונה סצינה ארוכה ומגוחכת, שבמהלכה מסייעת האת’וויי, בת הדור הדיגיטלי, לדה נירו, נציג העולם האנלוגי הנמוג, להירשם כחבר בפייסבוק. וואלה קול.

אם להסתכן בחשיפת ספוילר מתוך הסרט, כדאי לציין שדה נירו, מנהל לשעבר של רשת הדפסה לספרי טלפונים (שהם הדוגמה החדה ביותר ליקום העבש שאותו קברו בני הדור המסמס), לא סתם הגיע להתמחות במשרדה של האת’וויי, הממוקם בלב ברוקלין התוססת. שם בדיוק שכן גם משרדו שלו, כשהוא עוד היה בבחינת פרט מועיל, ולא סתם גמלאי בטלן בהוויה הקפיטליסטית המתחדשת מדי יום. ההתמקדות של מאיירס באקט העברת הלפיד העסקי ובשימור תהליך תדלוקו המתמיד של החלום האמריקאי מוסיפה גם היא לרתיעה האינסטינקטיבית הצצה בעקבות הפילוסופיה שעליה נוצקה תשתית הסרט.

דומה שגם הנדלניסטים יכולים לרוות נחת מ”המתמחה”. עד כה הצטיינו הסרטים שצולמו בניו יורק בהתגייסותם הטוטאלית להאלהת תדמיתה וערכה היוקרתי של מנהטן כבירת העולם. כמו שכבר יודע כל תייר מעודכן, הסצנה הניו־יורקית עוברת טלטלה כבדה בעשור האחרון, ומוקד השמחות נע ממנהטן היקרה להחריד אל ברוקלין הלוהטת. מהבחינה הזאת, “המתמחה” מתפקד ממש כמו סרט מכירות לפרויקט הדיור והאכלוס של פארק סלופ הנחשק.