הסרט התיעודי האמיץ של הבת שחושפת את הוריה המוגבלים מנטלית

"בדרך לסרט עברתי כמה ועדות", מעידה בן־ישי. "כשראו אותי עם סבא וסבתא שלי, נשאלתי איפה אבא ואמא, האם הם בחיים. ייתכן שחשבו שאולי אני מסתירה משהו. הייתה זו אחת החונכות שלי בהכנת הסרט, שהציעה שאשלב אותם בסרט, לפחות למען התיעוד".
 

מכאן התרחשה תפנית בעלילה. בן־ישי (25) מציגה בסרטה הקצר באומץ את חייה באשקלון לצד הוריה המוגבלים מנטלית, מה שהביא את סבה וסבתה לגדל אותה למעשה. סרטה של בן־ישי, האנושי כל כך, הפך לסרט עם נגיעות פילוסופיות מרומזות, המציף שאלות חיים כבדות ומגלה את הווי החיים המיוחד במשפחה החמה, היחסים המיוחדים בינה לבין הוריה, ובין הוריה ובינה לבין סבה וסבתה. בסרט משולבים קטעי וידיאו שבהם תיעד הסב את ילדותה ואת גדילתה של מזל, עד שעכשיו מתהפכים התפקידים, והיא זאת שמצלמת אותם. 
 

בלי לחוש בכך, הפכו הוריה למעין שחקנים בסרט. כשבן־ישי הציבה את מצלמתה בפני אמה, התפתחה ביניהן שיחה שהיא לא ציפתה לה. "פתאום שמעתי מאמא מילים כמו 'אפוטרופוס', שלא חשבתי שהיא מכירה", מספרת בן־ישי. "אולי יוצא מהסרט מסר של התייחסות למוגבלים כמו לבני אדם רגילים, אבל מבחינתי הם קודם כל אבא ואמא שלי, השונים קצת מהסביבה, ולא מייצגים קבוצה מסוימת באוכלוסייה".

מתוך הסרט "בינתיים מזל". צילום: יח"צ
 

"אני מצפה שבעקבות הסרט תהיה יותר פתיחות כלפי אנשים כאלה, שלמען האמת הם עד כדי כך כמו כולנו, שחברות שלי שצפו בסרט אמרו שלא היו מודעות לחריגות של הורי".
 

אמה של בן־ישי ממוצא תימני, ואביה ממוצא איראני. סבה מצד אביה, ראובן (87), מתגלה בסרט כשחקן טבעי. הוא עלה ב־72' מטהראן, שם היה מלונאי, וכאן היה בעלים של רשת חנויות חשמל. צילום הוא תחביבו המובהק מזה שנים רבות. כך תיעד במצלמת הווידיאו שלו כל צעד של נכדתו האהובה. עכשיו הוא מברך על היפוך היוצרות, כשנכדתו מצלמת אותו. בדיעבד אני יכולה לומר שהפנייה שלי ללימודי צילום, קולנוע ובימוי היו בהשראתו, ועל כך אני חייבת לתת לו את הקרדיט. הוא ממלא תפקיד מרכזי בסרט, ואיתו סבתי, אשרת, שבהתנהגות הטבעית מול המצלמה תרמה לסרט תרומה חשובה משלה".
 

יצחק, אביה של בן־ישי, עובד בגינון, ואמה, ברכה, עקרת בית. "עד גיל 11 היה לי כיף לגדול בצדם", מעידה בתם היחידה. "אמא שלי שיחקה איתי, והראש שלה היה מתאים לגיל שלי. זה נהיה קשה ככל שגדלתי, והיה עלי לקבל אחריות עליהם".
 

בן־ישי סיימה אולפנה באשקלון, שירתה בתפקידי הדרכה בשירות הלאומי, וכאמור למדה ב"מעלה". כיום היא חיה בתל אביב, ועובדת כעוזרת צלם בסרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה. האם זה מסתדר לה עם מגבלות הדת? "אומנם היו לי שאלות הלכתיות בתחום הזה, אבל היום אני כבר לא דתייה", היא אומרת.

בעוד מספרן של במאיות הקולנוע גדל בשנים האחרונות, נוכחותן הנשית של הצלמות מוגבלת. "אולי יש בבימוי משהו נשי", היא מנסה לפתח תיאוריה מעניינת, "בעוד שבצילום הקולנוע יש, כנראה, משהו טכני, שהרתיע גם אותי ומתקבל כעיסוק פיזי. אולי עכשיו, כשהמצלמות נהיות יותר קטנות ויותר קלות".
 

"מעבר לפן המקצועי – שתהיה לי עצמאות בחיי".