לואי דה פינס היה בגדולתו באותם רגעים שהתרגז. במקרים האלה, והם פוזרו בנדיבות רבה בסרטיו המרובים, דה פינס היה מאבד שליטה על תנועות ידיו, מתאדם כמו תרנגול הודו רתחן, ופניו היו מתנפחים כאילו הוא קרפדה מבועתת. וזה היה מצחיק ועוד איך.
דמותו של דה פינס, שהלך לעולמו לפני 32 שנים, צפה ועלתה כמו מאליה נוכח המתרחש בעלילת הפארסה “שעה של שקט" בכיכובו של הקומיקאי כריסטיאן קלבייה, שעליו נאמר כי הוא כיום מכוכבי הקופה בקולנוע הצרפתי. דווקא הרפיון, המגושמות ושפת הגוף הבלתי משכנעת של קלבייה (“למה זה מגיע לי", “החבר הכי טוב שלי") הם שמעוררים את הגעגועים לדה פינס העתיק, שדומה כי בשתי ידיים קשורות לאחור ובפה חסום במטלית היה משיג על הבד תוצאות קומיות משכנעות הרבה יותר מאשר התמודדותו של קלבייה עם אוסף הצרות שניתך כאן על ראשו.
קלבייה הוא רופא שיניים לחוץ, אגואיסט מהמעלה הראשונה, שיום אחד, בסיור חטף בשוק הפשפשים, הניח ידיו על תקליט ויניל נדיר של נגן קלרינט בסגנון הסווינג. הכי דחוף לו בעולם לדנטיסט הזה הוא להתרווח בסלון הענקי שלו, להניח על גבי הפטיפון הישן והמשוכלל שלו את התקליט הנוסטלגי ולשקוע אל ימי נעוריו.
אבל מעשה שטן, פונקט אז, בנקודת הזינוק של שעת האיכות שהוא בורא לעצמו, מתחילים הכל לנדנד לו. אשתו הדיכאונית ופילגשו ההיסטרית והשכן מלמטה והאינסטלטור הכושל ובנו הבטלן ואמו הזקנה וגם הפליטים מהפיליפינים שגודשים את עליית הגג שלו ועוד ועוד ועוד.
אבל מעשה שטן, פונקט אז, בנקודת הזינוק של שעת האיכות שהוא בורא לעצמו, מתחילים הכל לנדנד לו. אשתו הדיכאונית ופילגשו ההיסטרית והשכן מלמטה והאינסטלטור הכושל ובנו הבטלן ואמו הזקנה וגם הפליטים מהפיליפינים שגודשים את עליית הגג שלו ועוד ועוד ועוד.
מדובר בסיטואציה קלאסית של פארסות מהסוג שז’ורז’ פיידו התמחה בכתיבתן עוד בשלהי המאה ה־19. כל שצריך על מנת להצליח בנוסחה בדוקה זאת הוא תזמון מדויק ושחקן מהליגה של דה פינס. ומה לעשות, קלבייה באמת איננו כזה. באופן מפתיע גם הבמאי המנוסה פטריס לקונט (“בעלה של הספרית", “משהו מגוחך", “זרים אינטימיים") מפשל הפעם בגדול בכל הקשור לטיימינג הקומי, ומותיר את “שעה של שקט" בסיטואציה הכי חמוצה – קומדיה לא מצחיקה.
“שעה של שקט" מבוסס על להיט בימתי מאת פלוריאן זלר, שעשה את הטעות המוכרת והכין בעצמו את העיבוד לקולנוע של המחזה, תוך שהוא מתקשה להתנתק ממסורת ההצחקה התיאטרלית ולהמיר אותה בשווה ערך חזותי. הסרט, מיותר כמעט להוסיף, מתרחש רובו ככולו בדירה אחת. העלילה, כמקובל בקומדיות עממיות, שמה דגש מיוחד על פיזור הבדיחות בין העדות השונות שהתקבצו להן יחד בצרפת. עוזרת בית מספרד, שרברב מפורטוגל, חסרי בית מהפיליפינים, פלוס שכן צרפתי ממוצא פולני מודגש. דומה שמעולם לא היה הבורקס קרוב יותר לבאגט.
החדשות הרעות באמת בכל הקשור ל"שעה של שקט" הן שקלבייה הכושל הוא עוד הטוב בשחקני הסרט הזה. קרול בוקה, אשתו הקולנועית, כלל אינה מתאימה לקומדיות, ואילו ולרי בונטון, בתפקיד הפילגש, סובלת מדיאלוגים צפויים ביותר. ארנו הרנייה, שמגלם את השרברב הפורטוגזי, מחקה בלי בושה את מנואל המבולבל מ"המלון של פולטי", ואילו רוזי דה פלמה, שהיא חברה קבועה באנסמבל של אלמודובר, לא מוסיפה כלום לדמות עוזרת הבית הנרגנת מספרד. למרבה המזל אורך הסרט הוא 79 דקות בלבד.