הרופאים הפסימים קצבו לאמו של סילבן ביגלאייזן כמה שעות חיים בלבד, אבל ביגלאייזן, במאי סרטי תעודה, הוסיף לצלם ולדובב את אמא במשך עוד שמונה חודשים רצופים. התוצאה המרגשת היא הסרט “עד קצה הזריחה", שהוכתר לפני מספר חודשים כזוכה בתחרות הסרטים של פסטיבל “דוקאביב", וכעת מגיע גם לחשיפה בפני הקהל המעוניין בכך.
הגברת ביגלאייזן, ניצולת שואה בלגית בת 94, שבנה כבר עשה עליה סרט קודם בשם “הגלויה האחרונה", כלואה בתוך מיטתה. היא חלושה מכדי לנוע בחופשיות, ואינה מסוגלת לדאוג לצרכיה, אבל היא בהחלט ממשיכה לחיות תוך אימוץ זווית ראייה חדשה, הפעם מתוך מצב של שכיבה בלבד, אל המתחולל סביבה. היא לא תמיד צלולה במאת האחוזים, ולעתים הזיכרון וחוש ההתמצאות שלה בוגדים בה, אבל במרבית דקות הסרט היא ממוקדת היטב בשיחותיה ובג’סטות שלה כלפי בנה המתמיד לצלם אותה בגוני שחור־לבן.
השניים משוחחים ביניהם. הוא רוצה לנצל את מצב החירום הבריאותי שלה על מנת לדבר עמה על אודות החיים ועל המוות שרבה סביבו השתיקה. אבל היא מתעקשת שעל המוות אין מה להוסיף, ויש לדבר רק על החיים. הטעם לכך פשוט למדי, לדעתה. שהרי מדובר כאן במוצר מסחרי, בסרט שהבן אמור למכור למפיצים ולרשתות שידור לשם צפייה פומבית בו, ו"האנשים", כלשונה, “רואים בטלוויזיה מספיק מוות", ולכן ראוי להסיט ממנו מבט. הדגש בשיחות ביניהם איננו על מה שנאמר, אלא על המגע הגופני, שכן לדעתה “ליטוף הוא שפה".
בנוסף לשיחות בין השניים – אין איש נוסף בסרט – תורם הבן ל"עד קצה הזריחה" כמה שירים של ז’אק ברל ושלו עצמו, שאותם הוא מזמר בליווי גיטרה באוזני אמא. הוא גם רוקד טראנס לפניה ואף מאכיל אותה בתפוח אדמה אפוי, ומעת לעת גם מכבד אותה בכוס יין וגם בסיגריה. היא ממשיכה לעשן כמו בימים שבהם עוד לא הייתה כלואה במיטתה.
אף על פי ש"עד קצה הזריחה" הוא סרט דוקומנטרי, אין הוא משקף את המציאות. זאת משום שביגלאייזן מקפיד לנפות החוצה מתוך סרטו כל גילוי של מציאות, והוא כולא את מלוא ההתרחשות הקולנועית בתוך מסגרת מינימליסטית של תבנית אם ובנה.
אין יומיום, על מכלול אי הנעימויות שבו, וגם הטיפולים שעוברת האם ואנשי הצוות המשגיחים עליה נפקדים מהסרט. כל זה לא אכפת לו לביגלאייזן, שמעדיף ליצור על הבד מעין איקונה נוצרית קלאסית של האם והבן והסבל והתקווה והגאולה. סוג של פייטה מהופכת. האם שוכבת, הבן חובק אותה. אלכסנדר סוקורוב הרוסי כבר עשה זאת לפניו ב"אם ובן" (1997), אבל הסרט ההוא הסתייע בשחקנים מקצועיים.
אין יומיום, על מכלול אי הנעימויות שבו, וגם הטיפולים שעוברת האם ואנשי הצוות המשגיחים עליה נפקדים מהסרט. כל זה לא אכפת לו לביגלאייזן, שמעדיף ליצור על הבד מעין איקונה נוצרית קלאסית של האם והבן והסבל והתקווה והגאולה. סוג של פייטה מהופכת. האם שוכבת, הבן חובק אותה. אלכסנדר סוקורוב הרוסי כבר עשה זאת לפניו ב"אם ובן" (1997), אבל הסרט ההוא הסתייע בשחקנים מקצועיים.