בקיץ האחרון חולל "אל סף הפחד", סרט דוקו שהגיח אאוט אוף דה בלו, המון רעש. הסיבה: תביעתה של מירי רגב, שרת התרבות, להוציא אותו מתוכנית פסטיבל הקולנוע בירושלים, יען כי במרכז הסרט הזה ניצבת לריסה טרימבובלר, אשתו ואם בנו של יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.



חמישה חודשים אחרי, מגיע "אל סף הפחד", סרטם של הרץ פרנק ומריה קרבצ'נקו, לסינמטקים של תל אביב, חיפה, חולון וירושלים. רוני מהדב־לוין (42), מנהל סינמטק חולון, האיש שהרים את הכפפה, מסביר מדוע היה חשוב לו להציג סרט שבמרכזו אשתו של רוצח נתעב ושפל. "אני מכיר כמה מסרטיו המוקדמים של הבמאי המנוח הרץ פרנק (שנפטר במהלך עשיית הסרט - ר"ז). אפילו הזדמן לי לפגוש אותו כמה פעמים. אני מעריך את עבודתו כקולנוען דוקומנטריסט".



מנהל הסינמטק תיאר את עבודת הקולנוען: "פרנק נחשב לאחד ממייסדי אסכולת הקולנוע התיעודי הפואטי בריגה, וברקורד שלו פרסים בינלאומיים וסרטים תיעודיים רבים, גם כאלו שהציצו לצדדים האפלים של החברה. אחרי ההקרנה בפסטיבל ירושלים, נשאלתי כמה פעמים האם הסרט יוקרן גם כאן. מאחר שעניין אותי לצפות בסרט, הנחתי שזה עשוי לעניין גם אחרים. לא ראיתי שום סיבה לא להקרין את הסרט, לצד מאות הסרטים האחרים שאנחנו מקרינים מדי שנה".


"החשיבות מבחינתי היא לאפשר לאלו שכן רוצים לראות"

"היוזמה להקרין את הסרט בכמה סינמטקים במקביל נבעה בהחלט מהסערה שהסרט עורר בהקרנתו הראשונה", מוסיף מהדב־לוין. "אחרי שמנהלי הסינמטקים התבטאו בעד הקרנת הסרט ונגד ניסיונותיהם של פוליטיקאים לסתום פיות, חשבתי שראוי להציג את הסרט סימולטנית. לשמחתי, כל הסינמטקים המרכזיים - תל אביב, ירושלים וחיפה - נענו בחיוב".



"חשוב לציין שמדיניות הסינמטקים בארץ היא להקרין כל יצירה קולנועית בעלת ערך באשר היא. במיוחד כשמדובר בקולנוע ישראלי המתקשה למצוא פלטפורמות מסחריות. הסינמטקים דוגלים בחופש הביטוי, גם כשאינם מסכימים עם מה שמוצג בסרטים עצמם. בסופו של דבר, ההחלטה אם לראות או לא נתונה בידיו של הקהל".



אתה חושב שכל ישראלי חייב לראות את הסרט הזה?
"לא. החשיבות מבחינתי היא לאפשר לאלו שכן רוצים לראות. יש ויכוחים על איכות הסרט. זה סרטו האחרון של במאי חשוב, שהתקשה למצוא את מקומו בחברה הישראלית, ובשנים האחרונות לחייו תיעד את משפחתו של הרוצח יגאל עמיר, האדם השנוא ביותר במדינה, ודרכי ההתמודדות של התא המשפחתי שנוצר עם המציאות. חשוב לי לציין שהסרט אינו מניפסט אידיאולוגי והוא לא נותן במה למשנתו של הרוצח. זה סרט שמביא מבט אנושי על מי שרובנו מעדיפים לראותם כלא אנושיים. בדומה לסרטים, לספרים וליצירות אחרות שדרכן מציצים לתוך נפשם של רוצחים, מדובר במבט לא קל, אך מספק מבט מעניין נוסף, בפרספקטיבה של 20 שנה אחרי הרצח ששינה את המדינה".



חשוב להציג את הסרט הזה, גם בשם חופש הביטוי?
"חופש הביטוי תמיד היה לרועץ בעיני חלקים נרחבים בשלטון, מימין ומשמאל, בארץ ובעולם. דוגמאות לא חסרות. יומני חדשות קולנוע ויצירות קולנוע צונזרו בישראל כבר לפני 50 שנה, ולאורך כל שנות קיומה. האיום האמיתי מגיע מצנזורה עצמית של גופי התרבות, התקשורת והאמנים עצמם. אם אנשי תוכן עוצרים לחשוב פעמיים האם לשבץ סרט כזה או אחר, לשלב אימג' מסוים בעבודת האמנות או לבטל אירוע רק מחשש להתנכלויות - אנחנו ניצבים בפתחה של פגיעה משמעותית בחופש הביטוי. זה מצב שקורה כבר היום, כמעט מדי חודש, בכל פעם עם יצירה תורנית אחרת. בדרך כלל רק כדי לסחוט עוד ועוד הון פוליטי. הצגנו לא מכבר את 'טקסי', סרט של הבמאי האיראני ג'אפר פנאהי, הנתון שנים במעצר בית במולדתו. מקרים קיצוניים כאלו מדגישים מה מחכה לנו בקרקעית המדרון. היו כבר מקרים בעבר ששגרירויות זרות פנו לסינמטק וניסו להשפיע על הקרנת סרט שלתפיסתן נוגד את האינטרסים שלהן. התשובה הייתה וצריכה להיות ברורה ואחידה בכל מקרה כזה. וכך נקפיד לעשות גם בעתיד".