דרמה קומית קיומית מתרחשת בחיפה ב"היורד למעלה", סרטו של אלעד אלדן המפתיע לטובה. במוקד הסיפור: אורי (איתי טיראן) יורד את הכרמל ברגל, כדי לתפוס אונייה בנמל ולברוח מכל מה שהוא אוהב ומתעב. במקביל, משה (אורי קלאוזנר), גבר קשה יום מהעיר התחתית, יוצא למסע סיזיפי במעלה ההר, בעקבות עגיל שאבד לאשתו. אחד יורד, השני עולה, ויחד הם מוצאים עצמם במסע צופן סודות, גילויים והתחלות חדשות, על רקע הכרמל, המשתתף בעלילה כדמות שלישית.
הסרט, שצולם לאורך הצלע ההיסטורית של הכרמל, זכה בשלושה פרסי אופיר 2015 (תסריט, עריכה ופסקול) ובפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה האחרון.
אחד מיתרונותיו הבולטים של "היורד למעלה" - סרט מהורהר, מצחיק, צובט, אך נמנע ממלודרמטיות מוקצנת – הוא נוכחותו ה"פוצעת" של אורי קלאוזנר, אחד משחקני הקולנוע היותר משובחים בסביבה.
קלאוזנר (52) מתייחס למשחק "לא כאל אמנות, אלא כעבודה" ונמנע מלעשות "דרמות מכל דבר".
קלאוזנר הוא תמצית כור ההיתוך הציוני: יליד הארץ לאבא יליד פולין וניצול שואה ולאמא ילידת אלכסנדריה, מצרים. בן מושב שאר ישוב, ומתגורר כיום בחיפה, שבה צולם הסרט, עם אשתו ושלושת ילדיו.
קלאוזנר משחק בלי הפסקה, כבר 25 שנה רצוף, בקולנוע ובטלוויזיה ("החיים על פי אגפא", "שמיכה חשמלית ושמה משה", "כיכר החלומות", "כיפור", "ההסדר" ועוד).
"אלעד שלח לי את התסריט, שהיה מאוד מאתגר במורכבות שלו. נפגשנו בחיפה, ואלעד הגיע עם מצלמה כדי לדבר איתי", מגולל קלאוזנר את השתלשלות העניינים שגלגלה אותו לתפקיד הראשי ב"היורד למעלה". "תוך כדי שיחה, הוא שלף את המצלמה ושאל אם זה בסדר שהוא יצלם את השיחה. היה קצת מוזר, אבל כמובן הסכמתי. הוא הגיע לפגישה מוכן, ידע בדיוק מה הוא רוצה ומה הוא מחפש. פגשתי למעשה בחור צעיר ומבריק, עם ברק בעיניים, בדרך להגשים חלום. הייתה לי זכות גדולה לעבוד איתו ולהיות חלק מהיצירה שלו".
אתה משחק דמות מהורהרת, על גבול החריגה. איך אתה עובד על דמות?
"תהליך עבודה על דמות הוא מאוד אישי. כל שחקן והטכניקות שלו. אני לרוב צולל פנימה, וטס לעולמות רחוקים. מחפש. עד שאני פוגש את הדמות. שם זה מתחיל. להכיר את העולם הפנימי שלה, חלומות, אהבות, אכזבות. ילדות, סביבה, התנהלות במצבים משתנים, בגדים ועוד. מסע מתיש עם המון ויכוחים. בסוף אני מזמין אותה לטיול בתוך סיפור. במקרה הזה הסיפור של אלעד, ובוחן אותה, שלא תעשה בושות. אם אני אוהב אותה, אני קובע איתה לתחילת הצילומים, ושם אנחנו נפגשים".
הצלחת לעשות את הלא ייאמן: לשרוד ולהתפרנס ממקצוע אוכל יושביו. איך עשית את זה בעצם?
"אני משתדל לעבוד עם אנשים שאני אוהב, שיש חיבור אישי ומרחב ליצירה, וכמובן שהתסריט מאתגר".
כשאני מנסה ומנסה לדלות מקלאוזנר קצת על דלת אמותיו, הוא הופך מעוד אדם חביב ללביאה המגנה על גוריה, ועונה בלקוניות: "מצטער, אני לא מדבר על חיי הפרטיים".
וכשאני ממלמלת "אבל, אבל", הוא טוען להגנתו שהוא לא צריך לשחק את המשחק הזה של שחקן שמנסה לקדם סרט על ידי יציאה מהארון או מכירת איזה סיפור חיים קורע לב, שיקדם את היצירה ויעשה כותרות.
קלאוזנר לא מוכר את עצמו בנזיד עדשים, ועדיין למרות הכל יש קונים. התפקידים זורמים אליו והוא עסוק. ועדיין, הוא לא מוכן לגלות את סוד הצלחתו.
קלאוזנר פשוט לא עושה עניין מדברים. לא מהכותרות על סכסוכים, פיגועים, חרמות ושאר תופעות דרמטיות שהמציאות הישראלית מייצרת על בסיס יומיומי.
"הכל בסדר פה", הוא טוען, "הכל ממש ממש בסדר. אני לא מבין את כל אלה שאומרים איזו מדינה זאת, ומה אנחנו עושים פה בכלל. אנחנו חיים באחלה מקום".