בזמן האחרון דיוויד או. ראסל חש איזשהו צורך לשמש כפרקליטו של הקפיטליזם. דווקא כשגלי צונאמי עזים חובטים בחומות המגן של הדת האמריקאית המקודשת הזו, מגיע ראסל, מבכירי הבמאים בהוליווד, על מנת למתן את הביקורת ולהראות שמעבר לזדון המחושב של הבנקים ורודפי הבצע האחרים, מסתתרת לה איזושהי תפיסה נאורה. לפני שנתיים זה קרה לו ב"חלום אמריקאי", שבו הופיעו, בין היתר, ג'ניפר לורנס ובראדלי קופר, וכעת ב"ג'וי", שגם בו ממלאים שני השחקנים האלה תפקידים מרכזיים ביותר.
 
נכון, גורס הסרט, טורפנותו שאינה יודעת שובע של הקפיטליזם החזירי ראויה לכל גנאי. נכון גם שהחלשים נופלים תמיד בדרך אל העושר/אושר. אבל מי זה שאמר שהחברה זקוקה בכלל לאלמנטים חלשים? המסר הנקלה הזה נעטף ב"ג'וי" באריזות צלופן מרשרשות עד כדי רעש צורם אוזניים, ומבחינת עושי הסרט - ראסל, כמו גם אני מומולו, שהשתתפה בכתיבת התסריט - אין דבר טבעי יותר מאשר הורים השותים את דם צאצאיהם הנאמנים ביותר.
 
אלמנטים מתוך אגדות חג המולד (כמו גם מתוך סינדרלה) מסייעים לראסל בכינון עלילת “ג'וי". מסופר בה על משפחה שברגיה השונים התרופפו, ועל בת המשפחה הזו (ג'ניפר לורנס), גרושה פלוס שתיים, שכנגד כל הסיכויים פיתחה המצאה שיכולה להנחיל לה הון, ולהקנות לה מעמד חברתי וביטחון אישי, שאותו איבדה מהיום שבו ויתרה על עתידה (לימודים בקולג') למען טיפול באביה הטפיל (רוברט דה נירו) ובאמה המטורללת (וירג'יניה מדסן).
 

שמה של הממציאה הוא ג'וי, כלומר שמחה ואושר, וחזותה בהחלט סותרת זאת. עם אבא, שהתגרש מאמא וחי, כמה סמלי, במרתף הבית, ועם הבעל שהיא התגרשה ממנו (אדגר רמירס), ששוכן אף הוא באותו המרתף. ועם אמא אכולת אופרות סבון, שלא זזה כבר שנים ממיטתה, ועם אחות זוממת זדון (אליזבת רוהם), יוצאת ג'וי למאבק האמיתי נגד הדת השלטת בחברה האמריקאית, הקפיטליזם.
 
הכוהן הגדול של דת זו הוא בראדלי קופר, המגלם מנהל ערמומי של ערוץ קניות טלוויזיוני, שדרכו מנסה עקרת הבית לשווק את המצאתה החיננית. ראסל, ממש כמו סידני לומט ב"רשת שידור" (1976), אינו מהסס לשים בפיו של איש הטלוויזיה שלו את מלוא הבשורה הקפיטליסטית, ועושה זאת בנאום ישיר למצלמה. אצל לומט, לפני ארבעה עשורים, היה זה נד ביטי הנבואי שנשא בגאון את החזון המחריד של רייגן ותאצ'ר. כאן מצליח בראדלי קופר לחקות לגמרי לא רע את המקור ההוא.
 
ג'וי היא לכלוכית שאמורה לנקות אחרי כולם. האם המזהמת את חדרה, האב חסר האחריות, האחות הנוראה, ואפילו הגבר שממנו התגרשה. שלא לדבר על ילדיה המבורדקים. מה הפלא אם כך שהיא מפתחת סמרטוט רצפה בעל יכולת סחיטה אוטומטית, כמעין מטאפורה על המשפחה שלא ראוי לגעת בה אפילו במקל מאריך.
 
לאחר שהאם התקועה במיטתה מתאהבת באינסטלטור מהאיטי, ולאחר שהאב המעורער שם עינו באלמנה עשירה ממוצא איטלקי, כל שנותר לג'וי כאתגר להכניע אותו הוא האוורסט הנכסף, הכסף, שמשורטט בהבל פיו של אותו בוס בערוץ קניות של מוצרים וירטואליים. בנקודה זאת, כך נדמה, מתחלפת סינדרלה בכיפה אדומה, משום שג'וי נכנסת אל תוך יער מבעית של רמאים נחושים, עורכי דין נכלוליים, ומאכערים תאבי בצע. כולם גוזרי קופונים מרווחי אותו סמרטוט רצפה סימבולי. 
 
אבל כמובן, כמקובל באגדות חג המולד, הכל נעשה לשם שמיים, ומשם תגיע אף הישועה למאמינה התמימה. ואכן, סצינת השיא בסרט מתחוללת בערב חג המולד, כאילו מדובר כאן בגרסה חדשה ל"אלו חיים נפלאים" עם ג'יימס סטיוארט, שפרנק קפרה טווה עוד לפני 70 שנה.
 
ראסל הוא אומנם קולנוען עתיר תהילה באמריקה, וסרטיו “אופטימיות היא שם המשחק" ו"פייטר" כבר זיכו בעבר את ג'ניפר לורנס ומליסה לאו בפרסי אוסקר. אבל בעבודתו מוטמע איזשהו יסוד חפיפי, המותיר זנבות של רישול בגימור סרטיו. זה בלט במיוחד בקומדיה הסוריאליסטית “אני אוהב האקביז", שאותה עשה לפני עשר שנים, ובה בזבז נוכחות מאסיבית של שורת כוכבים (בין היתר: איזבל הופר, דסטין הופמן, נעמי ווטס, מארק וולברג, ג'ייסון שוורצמן, ג'וד לאו, לילי טומלין) על בדיחה חזותית מייגעת, שסטודנט לקולנוע יכול היה לכווץ אותה למחצית השעה בלבד.
 
בכל הקשור לאיכות ההגשה, גם ב"ג'וי" בולט הכשל הזה. היעדר ההחלטה אם מדובר כאן באקט של פרודיה או שזהו סרט מחאה מכשיל את מרבית השחקנים בבלבול סגנוני. מעליהם מתנוססת דמותה של לורנס, שלוקחת את הדברים ברצינות כבדה, ולכן היא מחטיאה את המטרה אפילו יותר מהמעגל הליצני סביבה.
“הגבעה"
יוסי אבירם הוא שם חדש בתחום עשיית הסרטים העלילתיים בארץ, אך לא כך בטריטוריית הקולנוע התיעודי. לפני שש שנים שודר בערוץ יס דוקו סרטו “כל ערב", שגולל סיפור של חיים משותפים בין גבר ישראלי בשם ראובן וגבר איטלקי ושמו פיירלואיג'י, שזה עשרות שנים חולקים יחד את חייהם בפריז. לפני כשנתיים נחשף סרט דוקומנטרי נוסף של אבירם, “וריאנט פולגאר" שמו, שפרש את נפתולי שבט פולגאר מהונגריה, שבנותיו שלטו במשך כשני עשורים בשחמט הנשי (וגם הגברי, יש להוסיף) בעולם.
 
והנה כעת מגיע תורו של “הגבעה", סרטו העלילתי הארוך הראשון של אבירם, שמלווה את חייו של שוטר פריזאי הומו ושמו ראובן, שאינו אלא ישראלי לשעבר, החולק חיים עם לואיג'י, גבר ממוצא איטלקי. השניים בפריז, אלא מה. ועוד משהו: בשעות הפנאי של ראובן הוא מוצא לו זמן איכות על מנת להתמקד ב...ניחשתם נכונה - משחקי שחמט. אבירם כאילו הריק אל תוך עבודתו החדשה את עיקרי הפרק הקודם, התיעודי, של יצירתו, וכמו העניק בכך מעין משמעות נוספת לשורה הנודעת של המשוררת רחל: “צר עולמי כעולם נמלה".
 
קודם שעלילת “הגבעה" עוקרת לצרפת, היא מתגלגלת במשך כרבע שעה בישראל. כאן חי לו גבר שתקן ושמו חנוך (ליאור אשכנזי), שמריץ עסק לתיקון אופניים ולניפוח גלגליהם. עיסוק זה מותיר לו זמן פנוי למכביר, ואותו הוא מנצל לישיבות ארוכות עם פוגל, שכנו הפנסיונר (מוני מושונוב), שעיקרן משחקי שחמט.


ליאור אשכנזי בסרט "הגבעה. צילום: יח"צ
והנה לפתע פתאום מטלטל משבר חריף את חייו של חנוך. הוא סוגר את העסק, מתקפל מהארץ (שלא היא ולא פוגל יאוזכרו עוד עד סיום הסרט), ובום טראח הוא כבר פוסע על מדרכות פריז. מה למנפח גלגלים ולפריז? לא ברור. ממש לא. אט–אט ניתן להבחין שחנוך מבקש את קרבתו של אותו שוטר פריזאי ושמו ראובן (נילס ארסטרופ), והשניים אף נפגשים לסיבוב משחקים במועדון שח שכונתי.
 
מפה לשם מסתבר שהשוטר מתמחה בהתחקות אחר נעדרים, וכמו בסיפור אגדה פלאי הוא מצליח לאתר סופר נודע (כוכב הקולנוע מתיו אמלריק, לא פחות!), שניתק עצמו מהעולם כמה שבועות קודם לכן. עוד השוטר מצוי באופוריה בגין מלאכת הבילוש המוצלחת הזו, והנה מתחת לאפו קופץ אותו סופר אל מותו, ובתוך כך מדרדר את השוטר למצב של דיכאון הנובע מהכשל המקצועי.
 
הדברים מסתבכים עוד יותר כאשר חנוך שאיכשהו הלך לאיבוד נמצא במצב קטטוני על חוף הים באזור בורדו שבמערב צרפת. המומחה ראובן מוזעק מפריז הרחוקה על מנת לפענח תעלומה זו, ולתהות על קנקנו של חנוך החידתי. מהבחינה הפיזית חנוך מתאושש לו די מהר, אך מהבחינה הנפשית הוא ממש שבר כלי. אילם מרצון. גוזר על עצמו שתיקה, ובכך מכניס את השוטר הפריזאי–ישראלי למבוי סתום מקצועי. 
 
לא עובר זמן רב (הצופים יודעים זאת כבר קודם לכן) ומתברר שחנוך אינו אלא בנו של ראובן, שננטש, איך לא, על ידי אביו בעודו בן שנתיים. כל המסע הפנימי והפיזי של כל הדמויות לא נועד אלא לשרת סיטואציה מלודרמטית כבדה זו. מכאן ואילך כדאי לעצור את פירוט העלילה, מחשש לספוילריזציה מופרזת.
 
הפירוט הרב של שברי העלילה נועד בעיקר להצביע על דלותה של התעלומה המרכזית שסביבה נבנה הסרט, ובעיקר על השרירותיות המוחלטת שהתסריט כופה על הדמויות. דומה שאלמלא נוכחותו של הנוף המצטלם - הן בפריז, ובעיקר באזור הז'ירונד שלחופי האטלנטיק - הסרט הזה היה נדחק לנישה שעיקרה היעדר סבירות מינימלית. מהבחינה הזאת צריך להודות לצלם הצרפתי אנטואן הברלה, שכבר עבד בעבר בסרטים מתוצרת הארץ (“מדוזות", “גן עדן עכשיו") על הלוק הנעים והכובש של “הגבעה".
ואגב כך: מי שעלילת “הגבעה" מצלצלת לו איכשהו מוכרת, אך הוא אינו מזהה את שם הסרט, הרי שמדובר בעניין פשוט בתכלית. כשהוא הוקרן בפסטיבל חיפה שמו היה עדיין “אחרי הים".