שאלה: מה משותף ללאונרדו דיקפריו, מאט דיימון, אדי רדמיין, מייקל פסבנדר ובריאן קרנסטון, מעבר לעובדה שכולם מועמדים השנה לאוסקר בקטגוריית השחקן הטוב ביותר? מבט מהיר בקלסתרונים שלהם יסגיר את התשובה: כל החמישה הם גברים לבנים, ובהוליווד – שם פועלת כמות בלתי מבוטלת של יוצרים אפרו־אמריקאים, היספאנים, אסיאתים ובני מיעוטים אחרים. מצב זה מעצבן הרבה מאוד אנשים, בייחוד נוכח העובדה שזו הפעם השנייה ברציפות שבה כל 20 המועמדים והמועמדות בקטגוריית המשחק השונות הם צאצאים לילידי אזור מאוד מסוים באירופה.
כבר בשנה שעברה הכה ההאשטאג הציני #OscarsSoWhite ("האוסקרים כל כך לבנים" בתרגום חופשי) גלים בטוויטר, כשהפך לאחד הנושאים הכי טרנדיים ברשת החברתית בימים שלאחר הכרזת המועמדויות. בסוף השבוע האחרון, זמן קצר אחרי פרסום המועמדויות לטקס האוסקר הנוכחי, שייערך ב־28 בפברואר באולם קודאק בלוס אנג'לס, שוב החל ההאשטאג לטפס במעלה הסוגיות הפופולריות בטוויטר. הגדיל לעשות "הניו יורק טיימס", שעל השער שלו ביום שישי שיבץ תמונות של כל המועמדים הבולטים, בצירוף התהייה "איפה הרבגוניות?" (Where’s the diversity?).
השחקנית ג'יידה פינקט סמית', רעייתו של מי שנחשב לגדול השחקנים השחורים באמריקה, הלוא הוא ויל סמית', צייצה אתמול בבוקר: "בטקסי האוסקר אנשים בצבעים שונים תמיד מוזמנים לחלק את הפרסים, אפילו לשעשע על הבמה, אבל לעתים נדירות אנחנו זוכים להכרה בזכות ההישגים האמנותיים שלנו. האם על אנשים בעלי צבע להימנע כליל מלהשתתף בטקס?".
טוב, אז אולי סמית' כתבה מתוך תחושת אכזבה מאוד סובייקטיבית על שבעלה לא קיבל מועמדות עבור דרמת הספורט Concussion (שתגיע לבתי הקולנוע שלנו רק בחודש מרץ). ועם זאת, סרטו של סמית' היה רק אחד מתוך כמה סרטים שיצאו ב־2015 שבהם היו לאישים שחורים תפקידים בולטים לפני הקלעים ומאחוריהם. שניים מהבולטים שבהם – "קריד" (מעין המשך לסרטי "רוקי") ו־Straight Outta Compton (על עליית סצנת ההיפ הופ בחוף המערבי בתחילת שנות ה־90) – קיבלו בסוף מועמדויות לאוסקר בקטגוריות זניחות יחסית כמו שחקן משנה ותסריטאי, וגם במקרים אלו מדובר במועמדים לבנים, מה שמוציא את העוקץ מעצם המועמדות. בקופות, אגב, שני הסרטים היו להיטים גדולים וגרפו מעל 100 מיליון דולר רק בארצות הברית, מה שמראה שבהחלט יש קהל לסרטים שבהם הכוכבים הראשיים אינם בלונדינים כחולי עיניים.
אפילו רוק צייץ
האמת? אפשר להבין את התסכול של הקהילה השחורה, שמובילה את המחאה הנוכחית. אחרי עשורים של הדרה מטקס הפרסים הנצפה ביותר בעולם, נראה היה ששנות ה־2000 מסמלות את השינוי המיוחל. ב־2001 הייתה האלי ברי לאישה השחורה הראשונה שזכתה בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר, עבור הופעתה במלודרמה הטעונה "מונסטר בול". אותה שנה בכלל הייתה היסטורית, שכן גם הזוכה בקטגוריית השחקן הראשי היה שחור (דנזל וושינגטון, עבור "יום אימונים מסוכן"), ובאותה קטגוריה התמודד מולו ויל סמית' עם סרטו "עלי".
המועמדויות והזכיות המשיכו להיות מנת חלקה של הקהילה השחורה לאורך כל העשור שעבר ותחילת העשור הנוכחי, כאשר בין הזוכים בלטו השחקנים ג'יימי פוקס (על סרטו "ריי" ב־2004) ופורסט וויטאקר ("המלך האחרון של סקוטלנד", 2006), שחקן המשנה מורגן פרימן ("מיליון דולר בייבי", 2004), ושחקניות המשנה ג'ניפר האדסון ("נערות החלומות", 2006), מו'ניק ("פרשס", 2009), אוקטביה ספנסר ("העזרה", 2011) ולופיטה ניונגו ("12 שנים של עבדות", 2013). הסרט "12 שנים של עבדות" כאילו סימן את שיאה של הפריחה השחורה של הוליווד, כאשר סוף־סוף ערכה האקדמיה לקולנוע חשבון נפש נוקב עם יחס האדם הלבן לאוכלוסייה השחורה באמריקה למן תחילת העבדות ועד היום. הסרט היה מועמד לתשעה פרסי אוסקר, וזכה לבסוף בשלושה, בקטגוריות הסרט הטוב ביותר, התסריט המעובד וכאמור, שחקנית המשנה.
אלא שמאז, לא כלום. גם 2014 וגם 2015 התאפיינו בסרטים רבים שעסקו באישים שחורים ובקהילה האפרו־אמריקאית, הבולט שבהם הוא הסרט "סלמה" שיצא בדיוק השבוע לפני שנה, ועסק במרטין לות'ר קינג ובמאבקו למען שוויון זכויות בארצות הברית של שנות ה־60; ואולם גם הסרט הזה נאלץ להסתפק בזכייה בפסלון אחד בלבד, בקטגוריה השולית של השיר הטוב ביותר.
נשיאת האקדמיה לקולנוע ולאמנויות, שריל בון־אייזקס, שהיא במקרה גם האישה השחורה הראשונה שעומדת בראש הארגון החשוב הזה, החליטה לשפר עמדות לקראת הטקס ושילבה מגישי פרסים שחורים רבים במהלך הערב עצמו, בהם אמנים מוערכים כמו אדי מרפי, טרנס האוורד, ויולה דייוויס, אידריס אלבה, אופרה וינפרי, קרי וושינגטון וזואי סלדנה. בטקס שייערך השנה כבר הלכו צעד אחד קדימה, ומינו מראש מנחה שחור – הקומיקאי ההורס מצחוק כריס רוק, שדי במשמע קולו כדי לעורר תחושת צחקוק קלה. אתמול אפילו רוק התקשה להתאפק, כשצייץ בטוויטר שהוא הולך להנחות את "טקס ה־BET (המיועד באופן מסורתי לקהילה השחורה – ס"ו) הראשון, המיועד לאנשים לבנים".
נשיאת האקדמיה, שריל בון־אייזקס, נקלעה לסיטואציה לא נוחה בלשון המעטה, וניסתה מצד אחד להדוף באלגנטיות את הביקורות על בחירתם השנויה במחלוקת של חברי האקדמיה לקולנוע, ומצד אחר לזכור מאין היא עצמה באה. "כמובן שאני מאוכזבת", אמרה בון־אייזקס בראיון לאתר "דדליין" (אחד מיני רבים שנאלצה להעניק מאז הוכרזו המועמדויות בחמישי שעבר), "אבל אין בתחושתי הסובייקטיבית כדי להוריד מגדולתם של הסרטים והשחקנים שקיבלו מועמדות השנה. 2015 הייתה באמת שנה נהדרת לענף הקולנוע לכל העוסקים במלאכה". בהמשך היא ניסתה להמחיש את הגיוון הרב שנרשם בקרב המועמדים בקטגוריות הטכניות, לרבות העובדה שאנתוני הגרטי, שמועמדת בקטגוריית השיר הטוב ביותר, היא בכלל טרנסג'נדרית.
מדגם לא מייצג
אבל בון־אייזקס לבדה לא יכולה להכריע את אופי בחירת המועמדים בקטגוריות הבולטות. והעובדה היבשה היא שהגוף הבוחר, שמחליט בסופו של יום איזה שחקן או סרט יהיו מועמדים, מונה כיום יותר מ־6,000 חברי אקדמיה בעלי זכות הצבעה, מהם 94% לבנים ו־76% גברים, בגיל ממוצע של 63. המקטרגים טוענים, ובמידה לא מבוטלת של צדק, שזהו מדגם לא מייצג בעליל של האוכלוסייה בארצות הברית, כאלה שסביר להניח שמלכתחילה יתחברו פחות
לסרטים על עולם ההיפ הופ מאשר לסרט שעוסק, נניח, במייסד "אפל", סטיב ג'ובס. באקדמיה עצמה מודעים לביקורת, ובמהלך הקיץ האחרון הזמינו 300 חברים חדשים שמגיעים מרקעים אתניים וחברתיים מגוונים, לקחת חלק פעיל בקביעת אופי המועמדים, ובסופו של דבר גם בהחלטה מי יזכה. אלא שאם לשפוט על פי שמות המועמדים השנה, השפעתה של התוספת המדוברת הייתה לא יותר מאשר טיפה בים.
בון־אייזקס, שהתראיינה בין היתר למגזין הוותיק "רולינג סטון", סיכמה את דבריה בעקיצה מאוד לא מוסווית כלפי הוליווד כתעשייה: "הרבה עבודה חשובה נעשתה למען קהילת בני המיעוטים בשנה החולפת. עם זאת, אנחנו לא עוצרים, ונחושים להתקדם במאמצנו לשילוב יותר ויותר קהילות בתוך המסגרת של האקדמיה לקולנוע. אבל מאמצים אלה לא יכולים להיעצר אצלנו. על תעשיית הסרטים כולה לטפח, להצמיח ולעודד כישרונות מרקעים רב־תרבותיים מאחורי הקלעים ומלפניהם". יודעי דבר שקראו בין השורות פירשו את הגברת ואמרו: "העובדה שכל כך הרבה מפיקים חזקים נראים אותו דבר, באים מאותן מכללות ומאותו רקע סוציו־אקונומי חייבת להשתנות. בייחוד נוכח העובדה שהם נוטים ללהק את אותם כוכבים לבנים שהם גדלו לצדם ומרגישים נוח לעבוד איתם".
"אנחנו חיים במדינה שבה ישנם יותר ויותר בני מיעוטים באוכלוסייה, אבל האנשים הקובעים בהוליווד מתנהגים כאילו הם לא קיימים", מחה בסוף השבוע טוקבקיסט אחד באתר "אנטרטיינמנט ויקלי", "אנשים שחורים מועמדים לאוסקר רק כשהם מגלמים משרתים או עבדים, היספאנים כמעט מעולם לא זוכים למועמדות, וכשהם כבר מופיעים בקולנוע, הם כמעט תמיד מלוהקים לתפקידים סטריאוטיפיים של סוחרי סמים או מסתננים". ואילו גולש אחר ענה לו בהתרסה: "לדעתי כל הדיון הזה גזעני ביסודו. האם האוסקרים לא אמורים להכיר בהופעות הטובות ביותר נקודה? ההנחה שצריך להיות מספר מסוים של מועמדויות של שחורים או היספאנים היא מוטעית וגזענית".