"למה עזבתני", ישראל 2015
התרסתו של ישו על הצלב נגד אביו/אלוהיו, שתורמת לסרט זה את שמו, זוכה כאן למימוש חתרני בעצם העובדה שהדמות המרכזית ב"למה עזבתני" קרויה מוחמד. כלומר מייסדה של דת מתחרה על חסדיו של אותו בורא עולם. מובן מאליו שלמתחים הבין־דתיים הזורמים מתחת לסיפור הסרט יש מקור רב עוצמה משותף, והוא מצוי דווקא בספרות הקודש היהודית; במקרה הזה מדובר בספר תהלים (פרק כ"ב), שנפתח באותה ההתרסה ששימשה את ישו: "אלי אלי למה עזבתני". במקור התנ"כי מלין הדובר האלמוני כלפי אלוהיו כשהוא מתאר את עצמו כ"תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם" ומעיד ש"כל רואי ילעגו לי". וכך בדיוק אפשר לתאר גם את מוחמד המוביל את העלילה הסתומה של "למה עזבתני", סרט הביכורים של הדר מורג.
מוחמד (מוחמד דעאס) הוא חגב אנושי. או מוטב לומר, ג'וק הנרמס על ידי כל סובביו. נער ערבי חסר מטרה בחייו, שאביו הביולוגי אסור בכלא ישראלי, והוא עצמו נתון בצבת של התעללויות בלתי פוסקות – הן מצד צעירי השכונה הערבים, שרואים בו משת"פ, והן מכיוונם של היהודים שאינם רואים אותו ממטר. בצר לו הולך מוחמד הגלמוד שבי אחר דמות חידתית, מעין אלוהים/שטן, המשוטטת ברחבי השכונה הזנוחה שבסביבותיה מתרחשת כמו עלילה זו. וזהו לאורך הסרט כולו, האב שהמציא לעצמו האסופי מיפו.
הדמות הזאת (יובל גורביץ), שרכוסה בתוך מעיל עור שחור ורכובה על אופנוע נוהם ומאיים, אינה אלא משחיז סכינים שתקן, העובר בין מסעדות ואטליזים, ומעביר את כלי המשחית שלהם על פני האבן המשחזת שמותקנת על גבי רכבו. יצור דמוני זה רק מגביר את חידתיותו, כשהוא רוכן על האבן המלטשת עם הסכין המאכלת בידיו וגצי אש ניתזים סביב פניו, ומשווים לו מראה של האדס, אל השאול במיתוס היווני.
ישו, מוחמד, תהלים, אלוהים, שטן. אף שלכאורה מדובר רק במטבעות לשון וקודים סמליים, הרי מי שבאמת לוקח ברצינות את האינפלציה האמונית הזאת הנה היוצרת הדר מורג, שעליה נכתב שכעת היא לומדת לתואר מתקדם בתיאולוגיה ובפילוסופיה. בדברי הסבר מטעמה, שהופצו בקרב העיתונאים האמורים לסקר את "למה עזבתני", נתלית מורג בטקסטים של סימון וייל – תיאולוגית ופילוסופית יהודו־קתולית מצרפת – שהתפרסמו בספר ההגות המיסטית "הכובד והחסד" (תורגם לעברית על ידי עוזי בהר, הוצאת כרמל, 1994).
וייל, מרטירית מטעם עצמה שהלכה לעולמה ב־1943, פתחה את נפשה בפני הסבל, ומהבחינה הזאת יכולים הטקסטים שלה לשמש כלי מניפולטיבי בידי כל מי שמנסה להתמודד עם קללת היות האדם בן תמותה. ואגב כך: הטקסטים של וייל שימשו בעבר בסיס לסרט צרפתי בשם "חתונה לבנה" (1989) של הבמאי ז'אן קלוד בריסו, שבו הפציעה לראשונה דמותה הנערית של ונסה פאראדי. באופן לא מוזר, קווי העלילה של הסרט ההוא מזכירים את עבודתה של מורג.
ובחזרה למוחמד. הנער חי בג'יפה הכי טובענית של דאונטאון יפו. עובד למחייתו במאפייה הנושאת את השם "גן עדן", איך לא. הריק הקיומי שאליו הוטלה נפשו של מוחמד מוצא לו, ברוח וייל, ייעוד בהתמסרות שלו למכות שמחטיפים לו מכל עבר. במהלך יומו הוא נתקל באינספור מעשי עוולה קטנים כגדולים, ובגודש של דמויות אנוש שעצם הקיום הפיזי הוא להן למטלה. מי שמכיר את מכלול עבודתו של הקולנוען הצרפתי ברונו דומון ("חיי ישו", "פלנדריה", "הדוויג") בוודאי לא יופתע מהדמיון החשוד של "למה עזבתני" אל סרטיו.
וייל, בריסו, דומון, ויש שיוסיפו גם פזוליני, ואפילו ארמנו אולמי. אין אם כך שום ממד מקורי בגישה של מורג לסבלו של מוחמד. יתרה מזה: סרטה הקצר של מורג, "שתיקה" (2008), עם אריה צ'רנר ותהל רן, מזכיר יותר מדי את "למה עזבתני". נכון, בסרט ההוא אין בכלל נער ערבי, אלא דווקא נערה ערבייה. כמו כן לא מציג הסרט ההוא שום משחיז סכינים יהודי, משום שהחידה שם מתמקדת בדמותו של מנפח בלונים יהודי. מהלך בלתי סימפתי נוסף שמתבלט ב"למה עזבתני" מתבטא בנטייה להציץ אל דמויות אדם שהפיזיונומיה שלהם חורגת מהנורמלי. מותר לנחש שמורג לא כיוונה לכך, אבל הבחירות האלה מצטיירות כהומאז' נסתר לצלמת הניו יורקית דיאן ארבוס, שהתמחתה בסוג זה של מניפולציה מקוממת.
מצד אחר, מדובר פה בפצצה ויזואלית. לא פחות. עבודת הצילום של שרון (שרק) דה מאיו ב"למה עזבתני" היא חריג בולט בנוף החזותי של הקולנוע הנוצר בישראל. דה מאיו מצליח לנסח את התרגום הכי מדויק למושג הגיהינומיות, ומבצע מעין הצצה דוקומנטרית אל תוך התופת האורבנית. עם מצלמה מרגיזה, מורעדת בכוונה תחילה, ועם צבעוניות עכורה ומאיימת, ובסגנון יתר שמתייחס באופן מחושב למגוון של ז'אנרים קולנועיים שונים – החל במערבון ועד לגותיקה הערפדית – בורא דה מאיו על הבד מציאות אוטונומית בעלת קיום בועתי משלה, ללא קשר עם סיפור הסרט.
וזו, ולא היומרה הדתית, היא בעצם בעייתו המרכזית של "למה עזבתני". מדובר בצילום שיש לו סרט, ולא להפך. נאמר על הבמאית מורג שהיא צילמה פעמיים את "למה עזבתני". תחילה היא שיתפה פעולה עם צלם אחר, וכשהתוצאות לא סיפקו אותה, היא שכרה את דה מאיו למקצה שיפורים. בעבר ידועים המקרים של אנדריי טרקובסקי, שצילם פעמיים את "סטאלקר", או וודי אלן, שעשה דבר דומה ב"ספטמבר". אבל בשני המקרים ההם התוצאות היו סרטים שיש להם צלמים, ולא היפוכה של הפירמידה.
ב"למה עזבתני" יש משהו שמאפיל אפילו על הצילום השתלטני עד אימה. זהו פסקול הסרט, שנקי לגמרי ממוזיקה מלווה. במקום זאת יש נוכחות כבדה של רעשים. קולות צורמים של מכשור תעשייתי, כשהם מעורבבים ברעשים נון סטופ של כלי רכב, וארוזים בהמולה אורבנית טוטאלית. המכלול הזה מכונן על הבד סוג של קונצרט נויז, שיכול להתקיים כשלעצמו, גם ללא האימג'ים שהפסקול אמור רק ללוות אותם.