מסך גדול: יצחק בן-נר בשיר אהבה לימי התום והחלומות של הקולנוע

את מפת תל אביב של פעם, של שנות ה–50, ה–60 וה–70, הכיר כותב שורות אלה, בן מושב בעמק יזרעאל, שהגיע לעיר לחופשה בת שבוע, פעם בשנה, כמו את קמטי כף ידו. טוב יותר, בעצם. ואיך? לפי בתי הקולנוע שלה.

תל אביב, לפני שהתעבתה והוסיפה פימות וכסל, הייתה אז עיירה נחמדה, שתוכננה (אם בכלל) בחופזה, באלף ואחד סגנונות, על שפת ים מרהיבה ולא מזוהמת. היא אימצה לעצמה שלווה ייקית עם חיוניות תימנית. שילוב גלויות. "יקה", למי שלא יודע, היה הכינוי הגזעני של יוצאי גרמניה בארץ, ראשי תיבות של "יהודי קשה הבנה" - והיו גזענים קיצונים שהוסיפו עלבון, "יקה פוץ". הגזענות, לידיעת הגזענים העכשוויים, הייתה אז לגיטימית לגמרי. היו לתל אביב עדלאידע, מצעד צבאי ובתי קפה יקיים ורגילים - בלי אספרסו, עדיין, אבל עם עיתוני היום בכריכת קרטון ("דבר", "הארץ", "הבוקר", "חרות", "היום", "על המשמר", "למרחב", "הצופה", "העולם הזה" ו"לאשה").

היה בתל אביב "המיואש", תימני בעל זקן עבות שחור, טורבן לבן לראשו ועיניים ממזריות, בעל דוכן פלאפל ברחוב פינסקר, והרבה מסעדות משפחתיות עם מאכלים משפחתיים אשכנזיים, ושלאגזנה וקרם בווריה לקינוח, ומול קולנוע "אלנבי", סמוך למקום שבו ניצבת היום מסעדה מקסיקנית קטנטנה ומעולה, שכנה גלידה ויטמן המיתולוגית, עם ויטמן הזקן שישב בצד והשגיח על המוכרות שלא יגזימו במילוי הגביעים. היה גן חיות (בפינת שלמה המלך ושד' קק"ל, היום שד' בן–גוריון), היו כמה כיכרות, ובמרכז כיכר דיזנגוף. מהכיכר התמשך רחוב דיזנגוף, מעין ברודוויי ווסט–אנדי דאונטאוני שבמרכזו "כסית", קפה האמנים.

ב"כסית" ישבו הסלבס של אז, שחקנים, במאים, סופרים, משוררים ועיתונאים, ואכלו את המאכלים והתבשילים המוקדחים למחצה של לאה איש–כסית, אשתו האמהית של חצקל, בעל הקפה, שיומו וערבו עברו עליו בישיבת תנומה במוסדו, ראשו הגדול צנוח על לוח לבו, כמעט, והוא שקוע בשינה עמוקה (עם עין אחת שנפקחת בדיוק בזמן, ציינו ותיקים, כדי לרטון בקולו הרועם, "אורי זוהר. תפסיק לקפוץ על השולחן!").

זוהר היה אחד הקבועים ב"כסית". בשישי בצהריים היה המקום גדוש חבורות של "קבועים", בשולחנות ארוכים, לפי דורות וקליקות. אלתרמן, שלונסקי, שחקני הבימה ורובינא בראשם, אורלנד, אלכסנדר פן, הרצפלד וחונא הגדול, שנעליו היו במידה הגדולה ביותר האפשרית. ומהדור הבא - עמוס קינן ודן בן–אמוץ (המריבה הגדולה שלהם נמשכה כמה שנים), חיים חפר ואיצ'ה ממבוש. הייתה שם גם החבורה מירושלים, חבורת החיפאים, אורי ליפשיץ (שצייר בשנות ה–80 את "כסית" ואת קבועיה בעבודת שמן גדולה - גילוי נאות: גם דמות הכותב נמצאת שם - שהייתה תלויה על כותל המערב ב"כסית" שנים רבות, עד שנעלמה כשנמכר המקום), ויב"י, המשורר בעל הקול הרועם והתדמית המרכסיסטית; וגם אורי אבנרי, אריק לביא, אריק איינשטיין (שהיה חקיין משובח), שמוליק קראוס, יענקל'ה רוטבליט, עמיקם גורביץ, יצחק לבני, אמנון דנקנר, והרבה–הרבה אחרים. חלקם ייסד אחר כך את מושב הלֵצים האכזרי והשנון, שעבר למסעדה של עומרי בבית העיתונאים ונקרא "שולחן הרשעים". רובם אינם עמנו זה מכבר.

אבל אנחנו בענייני הקולנוע, הסרטים, שאהבת הכותב הייתה נתונה להם משחר ילדותו, כשלכפר הולדתו הגיעו בכל יום ג' בשבוע "הסרטנים", אב ובנו מקריית עמל הסמוכה (כיום קריית טבעון), עם מכונת ההקרנה הענקית שלהם ומַקרֶן התרגום, ועם מנואלה לסיבוב ידני. על קיר בית הספר נתלה מסך סדינים לבן, במגרש הכדורסל שלידו הניחו חבילות קש רבועות למושבים, ובהקרנות הייתה תפוסה קבועה של 120% שוחרי תרבות מקומית, ששתי האופציות האחרות שלהם היו ספריית הכפר הגדולה או עיתון "דבר" ונגזרותיו. כאן נולד ונקשר הכותב, כילד, לקסם המראות המהבהבים בשחור–לבן ובטכניקולור. קריאה אסורה בשבועון "קולנוע" חיזקה בסיפורים וברכילויות מהוליווד את ההתמכרות - והחופש השנתי הקבוע בתל אביב אצל הדודה בתיה, ברחוב הלפרין ליד חוף הים, עם "אלטלנה" השקועה במים, צריף המשחקים "טיר", דוכני גלידת "קורטוב", היורות הרותחות של התירס החם ושל צמר הגפן המתוק, והים עם המצילים השזופים והחסקות, כל אלה קיבעו הכל לתמיד. ובעיקר ההצגה היומית ושתי הצגות הערב בבתי הקולנוע הרבים שבעיר.

בפריז, עם "מחברות הקולנוע" והסינמטק שלה, הועלה אז הקולנוע לדרגת יצירה תרבותית. בארץ נחשב עדיין לתת–תרבות. זאב רב–נוף המנוח רק החל בביקורות קולנוע משמעותיות ב"דבר", עם ניתוח סוציו–כלכלי של כוונות, של סגנונות ושל תוצאות וציטוטים של מבקרים בכירים בעיתונות העולם. ב"הארץ" כתב יוסף שריק ביקורות מוזרות בעברית נפתלת, ואחריו החל לצייץ ב"ידיעות אחרונות" שלמה שמגר, שלא הבין הרבה בקולנוע.

הקולנוע, כאמנות משמעותית ורב–רובדית, רק החל להרחיב את מהותו היצירתית–רעיונית–רב–אמנותית ועדיין עיקר משיכתו היה באספקת בידור פופולרי עד לכיבוש הטלוויזיה. בשיא, ב–1960, כך בוויקיפדיה, ביקרו בבתי הקולנוע בתל אביב 12,662,000 מבקרים. מפיצי הסרטים ובעלי בתי הקולנוע היו למיליונרים. אחד מה–12 מיליון היה כותב שורות אלו. בחופש הגדול, מדי שנה. בכל יום, לאחר ששבע מתענוגות הים והחוף, דהר מסרט לסרט. בכל קולנוע נערכו שלוש הקרנות: יומית, ב–15:30, ראשונה ב–19:00 ושנייה ב–21:30. כך עד שהתנחל בפסאז' אלנבי קולנוע "תמר", שהחל להקרין כבר ב–10:00 בבוקר ועד חצות. הנער מהכפר עמד בתור להקרנת הבכורה של סרט הבכורה ב"תמר", "האורז המר" האיטלקי. סילוואנה מנגאנו כשותלת האורז ניצבת בשוקיה החשופים והנהדרים בשדה המוצף ויוצרת סטטוס סקסי חדש.

להצגה של 19:00 הגיע מתנשם בריצה, כי אחרי היומית רץ לבית הדודה, להתקלח מהקיץ החם ומהחול ולחטוף ארוחת ערב. להצגה השנייה היו מצטרפים אליו לעתים בת הדודה רבקה'לה, עליה השלום, ובעלה כתריאל (בן 97 היום, צלול ובהיר ובריא). שלושתם יושבים בין עצים לערוגות פרחים בגן היפה של הקולנוע הפתוח, "גן רינה", בין הרחובות בן יהודה והירקון, צופים בסרט המלחמה "ד"ר ואסל": גרי קופר נגד היפנים, גג של כוכבים, צרצור צרצרים ורבקה'לה שמעבירה בחושך סוכריות שקדים.

את הסרט הראשון שלו בתל אביב, המערבון "סמית השורק" עם אלן לֶד, ראה הכותב בגיל 9 עם אביו, בקולנוע אסתר שבכיכר דיזנגוף. הוא זוכר את גרם המדרגות המפורסם (מלון "אסתר", שנבנה על חורבות הקולנוע, שומר על גרם המדרגות הזה) ואת הפוסטרים הצבעוניים (אז קראו להם פלקטים) של הסרטים שיבואו, על הקירות במעלה המדרגות.

בית הראינוע הראשון בעיר, "עדן", בכניסה לנווה צדק, נפתח לפני 101 שנה לקהל, עם 600 מושבים, והציג ממיטב סרטי הראינוע העולמי, עם תזמורת מלווה. בהמשך נפתח בו גם קולנוע קיץ ללא גג, והאופרה הארצישראלית הראשונה הופיעה שם. הכותב מודה שמעולם לא ראה סרט בקולנוע "עדן", כי כשהפך את תל אביב לביתו והיה גם מבקר סרטים וראה שלושה–ארבעה סרטים בשבוע (יותר כדי להשביע את רעבונו הקולנועי), הוקרנו ב"עדן" בעיקר סרטים ערביים והודיים. "עדן" נסגר ב–1974, ומאז עומד יפה ושמור מבחוץ, בשיממונו.

אלה היו הימים של כרטיס בעשרה גרושים, של תרגום מסתובב בצד המסך (תרגם בכתב יד של ירושלים סגל, הילד הראשון של תל אביב), של קריאות "ארטיק–קרטיב", של אזהרות צופים לגיבור, "מאחוריך, בּוּק ג'ונס!", של גלגול בקבוקים על הרצפה, של מסטיקים מודבקים על התקרה ביציאה מהסרט ושל ג. עיטור שהפך את השחקנים ואת הבמאים שלנו לסלבס זוהרים בטוריו בשבועון "עולם הקולנוע".

הקולנוע מלך בתל אביב, בימי התום והחלומות: הנה ארמונותיו, מצפון לדרום (חוץ מהדרייב–אין, קולנוע המכוניות שיובא מארצות הברית לצפון רמת אביב ושקק מכוניות וצופים במשך כמה שנים. הכותב ובת זוגו היו מביאים לשם את ילדיהם, שאהבו לרבוץ על שמיכה לצד המכונית ולצפות במסך הענק המהבהב ובעיקר לרוץ למזנון בהפסקה; וחוץ מהקולנוע הקטן שברמת אביב הישנה, שהִתְּחיָה לפני כעשור וחצי בניסיון להופכו למין סינמטק, וחוץ מקולנוע "דקל" במרכז שכונת בבלי, ששימש גם כאולם למחזות הזמר שהפיק פשנל הגדול).

היו קולנוע "פאר" המשוכלל ברחוב ירמיהו, וקולנוע "צפון" הגדול ברחוב לואי מרשל, שברשימת סרטיו ניכרה אהבת הקולנוע של בעליו, מפיצי הסרטים דליה ודוד ("דודלינג") שפירא. ברחוב נחום שכן קולנוע "תכלת" השכונתי, שגם אותו זממו בשנות ה–80 כמה אוהבי קולנוע מיושבי "כסית" (ע"ע) להפוך לסינמטק בימי שישי. "ארמון דוד" היה קולנוע בפינת הרחובות דיזנגוף–ארלוזורוב, שנמכר לאחים הצלמים פרג'. "שחף" היה הקולנוע–על–הים של כיכר אתרים, ולהט וכבה כמוה. הוא היה בשליטת גולן וגלובוס וזכורה הבכורה העולמית של "מעבר לגשר ברוקלין", מהסרטים הראשונים של הצמד בהוליווד, כשכוכב הסרט אליוט גולד הגיע לבכורה נוסח הוליווד בנוכחות ראשי המדינה.

קולנוע "גורדון" בפינת הרחובות בן יהודה וגורדון נבנה עם המלון שמעליו. בשנות ה–80 שכר את הקולנוע הכושל בחור שעלה מדרום אמריקה, אוהב סרטים מושבע, שהפך אותו בית לסרטים מובחרים והצליח להחזיק מעמד כמה שנים טובות. קולנוע "גת" בפינת הרחובות אבן גבירול וצייטלין נסגר רק השנה. בסוף שנות ה–50, כשהכותב הגיע מהכפר אל העיר, הוא שכר דירה עם חבר בתחילת רחוב צייטלין - ולכן, יומית בכל סרט חדש ב"גת" הייתה חובה. בצד השני של פרישמן, על דיזנגוף, היה קולנוע "הוד", במרתף הבניין של התיאטרון הקאמרי. זכורה משם בכורת סרטו הראשון של מנחם גולן, "אלדורדו", עם טופול ושייקה אופיר. בשנותיו האחרונות, כשהטלוויזיה נגסה בקולנוע בכל פה, ולפי הנוסחה של הפיכת החלל הגדול לכמה אולמות קטנים, הפך גם "הוד" לרב–אולמות, כ"חן" הסמוך, שהיה ל"רב–חן" ו"פאר" שחולק והפך ל"רב־פאר".

קולנוע "תל אביב" שנפתח ברחוב פינסקר ליד כיכר דיזנגוף ב–1957 היה הקולנוע הגדול והראוותני ביותר (עם סינמסקופ וסאונד היי פידליטי. 2,000 מושבים, שטיחים מקיר לקיר) שידעה ישראל עד אז. הקרנת הבכורה שלו הייתה הסרט הרומנטי "רומן בלתי נשכח" שבו קרי גרנט ודבורה קר קובעים מפגש, שלא מתקיים בגלל תאונה, ונפגשים שוב אחרי שנים. הכותב למד אז מתימטיקה להשלמת הבגרויות, וכמוני גם מנהל הקולנוע זוהר (הסבא המבשל ב"מאסטר שף" 1). היינו נפגשים במשרדו - ובכל עת שנקרא לרגע לעבודתו, התגנבתי לאולם החשוך, לחטוף קטע מהסרט המוקרן.

"שדרות", ברוטשילד פינת מזא"ה, קולנוע שכונתי חמוד, פחות מ–300 מושבים, נבנה בסוף שנות ה–20 של המאה הקודמת ושימש כתיאטרון ואחר כך כבית קולנוע, עד שנסגר באמצע שנות ה–70 ונפתח שוב לצילומי סצינות תקופתיות ל"אסקימו לימון". בבן יהודה, במקום שבית אל על עומד בו כבר עשרות שנים, ניצב פעם צריף הפחים של בית העם, שהקרין בעיקר סרטי אקשן. מולו, כמעט, פעל "גן רינה" הנזכר. בעליו של קולנוע "פריז" ברחוב הירקון הפך אותו לקולנוע לסרטי איכות ולמרכז תרבותי לצעירי העיר, שהתוודעו לקולנוע עולמי מעולה. לא רחוק, ברחוב הירקון, עמד קולנוע "דן" שהציג סרטי פעולה. פעם הלך הכותב ליומית ב"דן", מערבון נשכח של אודי מרפי, גיבור לאומי אמיתי באמריקה. הלך גם המחזאי והסופר נסים אלוני. באמצע משבר בסרט ראה הכותב שלחיי אלוני מנצנצות מדמעות. "אני תמיד בוכה בסרטים", הסביר אלוני.

במקום שבו עומד היום מגדל האופרה, על שפת הים, שכנה כנסת ישראל הראשונה לפני שעלתה לירושלים, וקודם עמד בה קולנוע "קסם", שבו ראה הכותב, ילד מרותק, את "אשתו של מונטה כריסטו". "מוגרבי", הקולנוע המיתולוגי שנקרא על שם בעליו, עם המדרגות הרחבות, עם האולם הגדול, עם הגג הנפתח ועם מוכר הנקניקיות הייקה, היה הקולנוע המתאים לסרטים רחבי יריעה ומסך, "לורנס איש ערב", שסחרר את הכותב.

ועוד לא סופר על קולנוע "אלנבי" הענק שעדיין ניצב, צהוב ומכוער, במקומו, ושהפך אחרי גלגולו הקולנועי לדיסקוטק ומועדון לילה, ועל קולנוע "אופיר", מיתולוגיה בזכות עצמו (גרוזנברג פינת בן יהודה), ו"הסינרמה" ברחוב יגאל אלון, על חורבות היכל הקרקסים הזירהטרון, הציג בבניינו העגול על מסך מעוגל כמה סרטים בשיטת הסינרמה (1966) - שלוש מצלמות מצלמות משלוש זוויות שונות ושלוש מקרנות מציגות את הסרט על מסך ענק ומקוער. זה היה מרשים לרגע וכושל לעד. ולא לשכוח את בתי הקולנוע השכונתיים של דרום העיר, "דרום" ו"זוהר" בשכונת התקווה ושפירא, "ארגמן" בפלורנטין, "רם" ברמת החייל, "מור" בשיכון דן. ומה עם "מתמיד", קולנוע הפורנו בסמטת בית השואבה, שהיה קודם אולם "יאשה חפץ" ואירח את תיאטרון לי לה לו, ו"זמיר", מרתף הפורנו של בניין מפיצי הסרטים מול "מוגרבי", ו"מרכז", בתחנה המרכזית הישנה. ואולמות "גלובוס" במרומי עזריאלי - שהושמטו, בגלל המצע הקצר.

בתל אביב, כבשאר ערי העולם, הולכים ומצטמצמים היכלי הקולנוע, בשל השתלטות הטלוויזיה והאינטרנט, ומתרכזים במתחמים מבוצרים כ"סינמה סיטי". במסע במזרח אפריקה, בכפרים קטנים, אתה יכול לגלות את אהבת הקולנוע של פעם, כשיזם מקומי מציב מסך ליד ביתו, מקרין עליו סרט נינג'ה ישן מקלטת מרוטה וגובה כמה פרוטות על כל כניסה למתחם ההקרנה. גדולים וקטנים קורסים בחול על עקביהם ומתהפנטים מהמראות המסחררים שעל המסך. כמו בכפר הילדות, לפני 70 שנה. קולנוע, אלוהים, קולנוע!

(תודה לדוד שליט ולספרו "מקרינים כוח")