הסרט “ברוקלין" לא עשה רע לאיש. להפך. הוא מאופק, מתורבת ומגלה המון אמפתיה לצערם ולשמחותיהם של בני האדם. ועם זאת, הוא כאילו לא כלום, עשוי במשקל נוצה, וזו, צריך להוסיף, די משמימה. במרכז הסיפור אישה צעירה (סירשה רונאן), שהיעדר אופקים מבטיחים וקשיי פרנסה מעכירים את ימיה בעיירה קטנה הנטועה במזרח אירלנד. אנשים טובים המשרתים בכנסייה האירית מסדרים לצעירה הלבבית מקום עבודה, ואף פתרון מגורים נוח בברוקלין הרחוקה, והגברת מזדרזת לחצות באונייה את האוקיינוס האטלנטי בדרכה אל האושר. לא לפני שהיא לוקה במחלת ים קיצונית.
והנה כי כן, מגיעה הצעירה התמה ושקולת הדעת אל ברוקלין העיר הזרה, ומתמקמת באכסנייה קתולית המיועדת לצעירות מסוגה ומנוהלת בשאננות טובת מזג על ידי אישה אירית מבוגרת (ג’ולי וולטרס).
מפה לשם היא משתלבת לגמרי לא רע בעבודתה כזבנית בחנות כלבו, וגם אינה שוכחת להודות לכומר (ג’ים ברואדבנט), שהיה זה שסידר את העניינים על הצד המוצלח ביותר. וכעת, כשהכל אנדר קונטרול, היא מתפנה למשימה העיקרית שבגינה היא בכלל באמריקה – מציאת בן זוג.
והנה הפתעה: הוא מוצאת בחור מצוין שכזה. רק פגם פצפון אחד מונע ממנו להיכנס אל רשימת הנסיכים המושלמים; הוא ממוצא איטלקי, ובמטבחה של אמו הוא זולל ספגטי, מאכל בהחלט לא מקובל בעדה האירית. הבחור (אמורי כהן) נעים, סימפתי, אדיב וגם יש לו עבודה מכובדת – הוא אינסטלטור בעל שאיפות צמיחה. השניים יוצאים לערבי ריקודים, רואים סרטים ביחד, והאירית אפילו מתרגלת לגלגל ספגטי איטלקי מתובל על לשונה.
כן, הם גם נישאים, אבל אירוע מעציב שמתחולל במולדת הישנה מאלץ את הגברת הצעירה לשוב לעיירת הולדתה. שם היא נושאת חן בעיניו של גבר מקומי (דונל גליסון). ואיזו הפתעה! גם הוא סימפתי, אדיב, נעים, ויש לו הכנסה טובה – הוריו מה־זה עשירים. והנה כי כן, בפני הגיבורה הנוחה לבריות, הנינוחה, שאינה מרימה קול, צצה בעיה אקוטית: את מי תעדיף? את השרברב האיטלקי שממתין לה בברוקלין או את היורש האירי העשיר, שרק מתחנן שתגיד לו כן. הגירה מלאה או שיבה אל המקורות?
בלי טיפה של ציניות, וללא כל כוונות זדון, מתנהל לו הסיפור הרומנטי היבשושי הזה, שבימים אלה סוחט קריאות התפעלות אצל מבקרי ניו יורק ולונדון, וחברי האקדמיה ההוליוודית אף קידמו אותו למרכז הבמה כאשר דירגו אותו כאחד המועמדים הסופיים לפרס האוסקר. ובאמת, קשה להתלונן, שהרי הסרט לא עושה רע לאיש. חוץ אולי מאשר ל"קרול".
ומה הקשר בין “קרול" של טוד היינס, המגולל סיפור אהבה לסבית, לבין “ברוקלין"?
ראשית, מדובר בשני סרטים המתרחשים בשנת 1952. עלילת “קרול", המצולם ומבוים להפליא, מתחוללת בימים האחרונים של שנה זו, ואילו “ברוקלין" ממש חודשים מספר קודם לכן. ב"קרול" מאותגרת אישה צעירה, גם היא זבנית בחנות כלבו, באהבה החורגת מכל קונטקסט חברתי ראוי (לאותה התקופה). ב"ברוקלין" הזבנית מוטרדת פחות ממה שיגידו סביבה, שכן היא בהחלט ממוקמת בתוך הנורמה. כמעט מיותר להוסיף ש"קרול" אינו מועמד לאוסקר.
הפסאדה הסימפתית, שבמאי הסרט ג’ון קראולי (שעשה בעבר את “בוי A") משכיל לכפות על הסרט, היא כה אפקטיבית, עד שאפילו שחקנית ותיקה כמו ג’ודי וולטרס, שעשתה לה שם כמומחית לעיצוב דמויות של נשים וולגריות, הפעם סוחטת מעצמה דמות נעימה שכיף לשהות במחיצתה. קראולי מבודד את הסיפור מכל הקשר פוליטי, חברתי או מאבק בין־מגדרי, לטובת טיפוחו וקידומו של החיוך המסוים שסירשה רונאן עוטה על פניה לאורך הסרט כולו, כאילו היא באיזה אודישן לקראת הסרטת לה ג’וקונדה. ד