במאי הסרט "בנו של שאול": "אי אפשר לפשט את האימה של השואה"

האירוע הגדול של פסטיבל הסרטים הבינלאומי האחרון של קאן, שהכה בתדהמה את באי הפסטיבל, היה דווקא הסרט "בנו של שאול", שזכה בפרס השני בחשיבותו בפסטיבל, הפרס הגדול של חבר השופטים. מדובר בזכייה חסרת תקדים לסרט ראשון של יוצר לא מוכר, הבמאי ההונגרי לסלו נמש בן ה־38.

מאז הזכייה ההיא המשיך הסרט הזה, שעולה היום בישראל, במסע ניצחון כלל־עולמי, שכלל זכייה בפרסים שונים, שהחשוב שבהם עד כה היה פרס גלובוס הזהב שהוענק לו על ידי מבקרי הוליווד. על פי התחזיות, השיא יגיע ב־28 בפברואר בטקס האוסקר, שם מתחרה "הבן של שאול" על פרס הסרט הזר הטוב ביותר כנציג הונגריה.

הסרט "הבן של שאול" עוסק באיש זונדרקומנדו יהודי הונגרי באושוויץ, שאול אוסלנדר, העוסק בפינוי גוויות הנרצחים בתאי הגזים אל המשרפות ומחליט להביא לקבורה יהודית ילד שנרצח ושאותו הוא חושב לבנו. אוסלנדר מחפש באובססיביות רב לטקס הקבורה על רקע ההכנות למרד אנשי הזונדרקומנדו, שאכן התרחש במציאות.

ייחודו של הסרט הוא בתיאור תעשיית המוות של השואה מבפנים. הוא מצולם מנקודת הראייה של הגיבור, מה שנותן תחושה של דיווח מתוך התופת, בלי לחסוך לצופה מראות קשים של גופות או ילדים מתים.

גם אם עיקר כתיבת התסריט ופיתוחו נעשה בתחרות "סינפונדסיון" של פסטיבל קאן ליוצרים הצעירים, נמש פיתח את התסריט שלו גם בירושלים בתוכנית "החממה הבינלאומית לקולנוע" מיסודו של בית הספר לקולנוע בירושלים ע"ש סם שפיגל. גם היום הוא אומר שזו הייתה "חוויה נפלאה", ושבניגוד לסדנאות אחרות שבהן "מושיבים אותך לכתוב", זו בירושלים הייתה "יותר פעילה עם הדרכה טובה". מנגד, ניכר שהוא עדיין זועם על כך ש"שום קרן ישראלית לא רצתה לתמוך בסרט. התסריט, כנראה, לא היה מספיק טוב בעיניהן". למען ההגינות, יש לציין שמרבית הקרנות האחרות שפנה אליהן סירבו גם הן. "הסבירו לנו שמדובר בסיכון גדול מדי וכי הנושא עלול לגרום לבעיות", מודה נמש. "בסוף חזרנו להונגריה וביקשנו תמיכה נוספת מהקרן ההונגרית לקולנוע, והם נענו לנו".

מהרגע שההונגרים הבינו כי בידיהם קלף מנצח, הסרט החל לייצג את הונגריה בכל המסגרות הבינלאומיות. אלא שגם על החוף בקאן, נמש לא משלה את עצמו לגבי קבלת הפנים הצפויה לסרט בהונגריה. "להונגריה יש חור שחור גדול בהיסטוריה שלה במאה ה־20: רצח חצי מיליון יהודים", הוא אומר. "התחקירן שלי חישב שמתוך 430 אלף היהודים שגורשו למחנות ההשמדה במשך חודשיים, היו 100 אלף ילדים שלא נקברו מעולם. הוא קיווה שיום אחד יהיו לנו 100 אלף צופים בהונגריה שייצגו כל אחד ילד מת, שיזכה כך לקבורה סמלית".

"לא חיפשתי גיבור"

הקשר האישי של נמש לשואה הוא בעיקר דרך משפחתה של אמו. הורי סבתו נרצחו במחנה השמדה, ובתם הצליחה להימלט ממחנה ריכוז בהונגריה. "דיברנו על כך לעתים קרובות בבית", הוא מספר. הוא מעיד על עצמו שאינו דתי, אבל "יש לי קשר עמוק ליהדות".

איך התחלת לכתוב את התסריט?
"סיפורו של האיש שאול, שרוצה לקבור את בנו, מצא חן בעיני. זה סיפור דמיוני. זו הייתה נקודת ההתחלה של התסריט ושל העבודה שנמשכה חמש שנים. לצורך כתיבת התסריט קראתי את ספרו של גדעון גרייף ‘בכינו בלי דמעות’ עם עדויותיהם של אנשי הזונדרקומנדו. יחד עם שותפתי לכתיבת התסריט, קלרה רואייה, קראנו את עדויותיהם של שלמה ונציה ופיליפ מולר ושל הרופא היהודי ההונגרי מיקלוש נישלי שעבד במשרפות. ראיתי כמובן גם את הסרט ‘שואה’ של קלוד לנצמן שמקדיש פרק לזונדרקומנדו".

לנצמן יצא בעבר נגד סרטים עלילתיים על השואה וטען שלא ניתן לייצג אותה בדרך זו בקולנוע, אלא רק בדרכו שלו - מונולוג פנימי, ראיונות, עדויות וצילומי האתרים.

"לנצמן ראה את הסרט ודווקא הגיב בחיוב. אבל אשאיר לו לומר זאת בעצמו".

ואכן, תגובתו לסרט של היוצר קלוד לנצמן, שבמשך שנים נחשב לבעל המונופול על ייצוג השואה בקולנוע ויצא נגד יוצרים אחרים שעשו סרטים העוסקים בשואה, בהם רומן פולנסקי וסטיבן ספילברג, הייתה באמת מדהימה. "לסלו נמש הוא איש צעיר, יפה ומוכשר", אמר לנצמן. "בשום פנים ואופן לא אומר שום דבר רע על סרטו".

אלא שלאורך השנים הצטרפו תומכים רבים לדבריו של לנצמן, שהתעקשו גם הם כי לא ניתן לייצג את השואה בקולנוע. לדעת נמש, כוונותיהם רחוקות מלהיות טהורות. "אלה שטוענים כך אומרים זאת רק מפני שהם לא רוצים לדבר על השואה", הוא אומר כעת. "הם לא מעוניינים בשום סוג של אמפתיה לקורבנות, והם הופכים את הטיעון הזה לדת. בסרט שלי נמנעתי מלהציג את האימה באמצעות כניסה לתוך תאי הגזים משום שהגבלתי את עצמי לנקודת המבט של שאול. הוא עבד שם ארבעה חודשים ואיבד את היכולת להבחין באימה, הוא התרגל לזוועות. לכן צילמתי את תמונות הזוועה ברקע וגם מחוץ לפוקוס. המצלמה עוצרת בפתח תא הגזים ונכנסת לשם רק לאחר שמעשה ההשמדה הושלם, כדי להראות את שאול מוציא את הגוויות ושוטף את עקבותיהן. לא ניתן היה להראות את צילומי המוות, כי רציתי להישאר בתוך נקודת המבט של שאול".

הצופה יוצא מהסרט שלך המום מהזוועה. האם זה האפקט שרצית ליצור?
"לא רציתי לשים גבולות לאימה שהצופה יכול לחוש בה משום שבזה בדיוק מדובר, ואחרת הייתי משקר. לעתים קרובות, כשמראים יותר מדי, זה מפחית מן האפקט, אבל בסרט הזה אסור היה להראות פחות מדי כי אי אפשר לפשט את האימה. לכן ניסיתי לעורר עם מעט המרכיבים שעמדו לרשותנו את דמיונו של הצופה. אבל לא רציתי רק להבדיל את עצמי מאחרים. רציתי לעשות סרט שידבר אלי ולבני הדור שלי. זהו דור מנותק שאינו מכיר מקרוב את הסיפורים על אימת השואה ואת הדיון בדרכים לבטא אותה או להתגבר עליה. רציתי להוציא את השואה מספרי ההיסטוריה ולהביא אותה להווה. ולצורך זה צריך להתרכז באדם אחד, ביצור אנושי אחד, ולא להתפזר לכל אותם דברים רבים שאותם רוצים להגיד. סיפור הסרט נמשך יום וחצי. לא חיפשתי גיבור ולא מעניין אותי סיפורו של ניצול. גם לא רציתי תיאור מפורט של תעשיית המוות. רציתי לספר את הסיפור בדרך המינימליסטית ביותר ולהתבונן בעולם מנקודת מבטו של שאול. אני מתוסכל מאוד מהסרטים שרוצים ליצור סיפור עם רגשות כדי לתאר את האופל הזה. לכן הסרט שונה מאוד מסיפור הצלה כמו ‘רשימת שינדלר’ של סטיבן ספילברג, שהוא סרט טוב מאוד, עשוי בכישרון רב, דרמטי וכמעט אפי. לא רק משום שהסרט שלי עלה אחוז אחד מ־100 מיליוני הדולרים שעלה הסרט שלו, אלא גם כי הסרט שלי הוא לא על ניצולים והצלה, אלא על המציאות של המוות. ההצלה היא שקר. היא הייתה היוצאת מן הכלל. לא התמקדתי בקבוצה אלא ביחיד. אבל אין זה אומר שאיננו יכולים לראות אותו כדמות שמייצגת משהו אוניברסלי".

הואשם ב"שחזור"

"הסרט חשוב כי העדים נעלמים", אומר השחקן גזה רוהריש, יהודי דתי המגלם בצורה מרשימה את דמותו של שאול אוסלנדר. הוא חי בניו יורק זה 15 שנה, אבל מוצאו מהונגריה. הוא מספר שטרח לפתח את שרירים לקראת התפקיד, אבל בחיים הוא משורר ומורה ליהדות, בוגר הסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק. "מי יודע מה יהיה בתוך שנה", הוא אומר. "אולי אחליף מקצוע ואהפוך לשחקן".

לרוהריש אין אשליות לגבי היחס שיקבל הסרט בקרב האנטישמים החדשים באירופה בכלל ובהונגריה בפרט. "האנשים שצריכים לצפות בסרט הזה לא ילכו לראות אותו", הוא אומר. "הם מתוכנתים נגד היהודים, הם כל כך אנטישמים בצורה סטריאוטיפית. היום יש דעות קדומות כאלה נגד היהודים, כך שהם בוודאי לא יבואו לראות את הסרט".

היו גם מי שהאשימו את נמש בניסיון ל"שחזור" של סיפור היסטורי, כשהוא מתאר את האופן שבו צולמו הצילומים המראים את שרפת הגופות בתוך ענן עשן. הכוונה לצילומים שהתפרסמו של שרפת הגופות של מי שנרצחו קודם בגז במחנה ההשמדה, אבל ענן עשן מסתיר ומונע להבחין בדיוק בהימצאותן, מה שעורר פרשנויות שונות, כולל על ידי מכחישי השואה. הסרט מתאר, או מתיימר לתאר, כיצד צולמו.

נמש התעקש לצלם את הסרט בפילם של 35 מילימטר, המבטא, לדבריו, את נשמת הקולנוע. לטענתו, הרבה קולנוענים בני הדור הצעיר אומרים היום לא לצילום הדיגיטלי. כמו כן, נמש מרבה להשתמש בסרטו בצילומי תקריב כדי להיצמד לנקודת הראות של גיבורו.

מבחינת המשחק, היה לנמש חשוב לנתק את השחקנים מהתחושות של הדור ש"אחרי המלחמה". הוא מספר כי נלחם כדי לשכנע אותם להתנהג כמו עובדי בית חרושת ותו לא.

בין הדברים המייחדים את הסרט ישנו גם הפסקול שנותן ביטוי למצב הכאוטי, ושבו נשמעות לא פחות משמונה שפות, בהן הגרמנית שמשמיעים הנאצים, פולנית גסת רוח של עובד המשרפות, והיידיש שנשמעת בין השאר מפיו של שחקן היידישפיל הישראלי אמיתי קדר. "היה חשוב לנו לחלוק כבוד ליידיש", אומר נמש. "זו השפה שדיברו אותה מאות שנים ואיבדה את מעמדה אחרי השואה. מנדי כהן היה מורה מצוין ליידיש, סוגיה ומבטאיה, לפי ארצות המוצא של הדמויות, אוקראינה או הונגריה. רצינו להראות שבתופת הזאת השפה יכולה להיות הדבר היחיד שנשאר לאנשים".