אם יצא לכם לראות את "קמטי צחוק", סרטו של פיני עדן שעלה לאחרונה לאקרנים, אולי זיהיתם (ואולי לא) מישהי מוכרת מאיפשהו. אתם רק לא זוכרים מאיפה.
זאת אפרת לביא, כבר בת 65, עם אותו חיוך עצוב וניחוח משרה שלווה, עדיין במיטבה, מזכירה ימים נשכחים לטובה. ימי להקת פיקוד מרכז בסוף הסיקסטיז, ורצף הסרטים שבהם כיכבה, בדרך כלל בתפקיד אהובתו הצנועה והמופנמת של אחד מגיבורי הסרט: "כץ וקרסו" , "קזבלן", "מיכאל שלי", "רק היום", "מחבואים", "רומן בהמשכים", "תל אביב לוס אנג'לס" ו"ד"ר פומרנץ". והיה גם את "הנשיא מאוהב", סרטו של רוב ריינר, שם שיחקה לצדם של מייקל דאגלס ואנט בנינג. עכשיו, שוב בבלונד, היא חוזרת לשחק בסרט ישראלי, אף על פי שהיא חיה כבר שנים על שנים מעבר לים.
אז לאן היא נעלמה? "זכיתי לעשות הרבה תפקידים יפים בזמנו", היא מסבירה. "היה לי הרבה מזל, וגם עשו אז תפקידים נהדרים לנשים, שאנשים עד היום זוכרים ואפילו אוהבים. זכיתי אז בכינור דוד, ובמקביל קיבלתי מלגה ללמוד משחק בארצות הברית, כשסיימתי ללמוד ספרות אנגלית ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב. עשיתי אודישנים אצל אוטה הגן, שהייתה אחת המורות הטובות ביותר למשחק, לצד סטלה אדלר ולי שטרסברג. למדתי משחק אצלה ואצל סטלה אדלר, ועשיתי תואר שני בריפוי בתנועה ובריקוד בארצות הברית".
פרצת כמו מטאור. לא היה לך קשה להיעלם?
"נסעתי ללמוד. לא הרגשתי שנעלמתי. שמרתי על הקשרים מבחינה מקצועית ומשפחה. אני נשואה ויש לי שני ילדים. השתתפתי באנסמבל הרצליה, לפני שנסגר, ובארצות הברית עשיתי תפקידים בסדרות טלוויזיה כמו 'צעירים חסרי מנוח' ועוד הרבה פרסומות. היה לי גם תפקיד ב'הנשיא מאוהב'. באיזשהו שלב, כשנולדו הילדים, הייתי עסוקה בלהיות אמא, כמו כולם. לא רציתי שיגדלו עם מטפלת".
לא הפריע לך להפוך מכוכבת לשחקנית של תפקידי משנה?
"אני באמת שואלת את עצמי את השאלה הזאת, אבל אף פעם לא החשבתי את עצמי כוכבת. פשוט בחנתי אם התפקיד טוב, או לא, וצברתי ניסיון תוך כדי עבודה".
שאלת את עצמך פעם: מה היה קורה אילו היית נשארת בארץ?
"תמיד היו לי געגועים לארץ, לחברים ולמשפחה".
אז למה בכל זאת נשארת באמריקה?
"את יודעת מה ג'ון לנון אמר: החיים הם מה שקורה לך כשאתה מתכנן תוכניות. אני לא מצטערת על דברים שלא קרו, ואין טעם להצטער עליהם. השאלה היא מה עכשיו, איך יהיה, איך לקבל את מה שיש ואת מה שאין, את מה שאפשר לשנות ואת מה שאי אפשר לשנות. אז עכשיו אין לי תוכנית מוגדרת. אני פה חודשיים, וחושבת לבוא בכל שנה לכמה חודשים. נראה. מקווה שיהיו לי כאן דברים שיש להם משמעות. שיהיה כיף ליצור ולעשות. ב־20 וכמה שנים האחרונות אני מתרגלת יוגה. נכנסתי לעולם הזה, וכיום אני מורה מוסמכת לזה".
התעשייה השתנתה?
"בהחלט. התקדמות שאי אפשר לתאר. מבחינה טכנית והפקתית. עשיתי פה כמה פרסומות, והתעשייה יותר מתקדמת מאשר בארצות הברית. איזה אנשים, איזו איכות, מקצועיות, תענוג לא נורמלי. מה שנשאר אותו הדבר זאת הכתיבה. תמיד היו כותבים נהדרים. אם את חושבת על קזבלן, על המוזיקה, על הריקוד, גם בממדים של היום, זה נהדר. ליא קניג שיחקה איתי עכשיו בסרט 'קמטי צחוק', כמו שהיא שיחקה את אמי ב'קזבלן' בשנות ה־70. זאת הייתה סגירת מעגל, כשגם הפעם היא משחקת את אמי. יש פה שחקנים שלא יסולאו בפז".
מעורר קנאה?
"ממש לא. להפך, זה משמח אותי. לא יעזור לי אם אקנא. מה שיעזור לי זה אם אשמח בהצלחתם. רק ככה ארגיש טוב עם עצמי ועם המהות שלי. עוד בילדותי אמרה לי אמי: להביא טוב. בכלל, יעודנו כעם הוא להביא טוב. אנחנו העם הנבחר. לצערי, שכחנו את זה בגלל שהמציאות שלנו מאוד קשה וכואבת".
יוצא שעוד מזהים אותך כאן ברחוב?
"עד היום מזהים אותי. זה משמח. אנשים זוכרים אותי מרגשות שעוררתי בהם אי שם".