"ארץ פצועה", ישראל 2015
סצנת הפתיחה תופסת את דביר בנדק, כאן בתפקיד קצין משטרה חיפאי, ואת רועי אסף, אחד השוטרים שבפיקודו הרודני, כשהם נתונים תחת עיניה הבוחנות של מח"ש, המשתדלת לגבש הוכחות מוחשיות לשחיתות פנים־משטרתית. המפקד בנדק, האיש הרע במקרה זה, קרוי נוימן ואילו פקודו אסף, הטיפוס הטוב בסיפור, נקרא עמר, וכל הפרשנויות על כך מועברות כעת לידי הצופים.
בהמשך לחקירת השחיתות – שפותחת כאמור את האירועים בסרט, אך משום מה אין לה שום המשכיות בעלילה – מגיע תורו של פלסטיני המפוצץ עצמו בתוך מסעדת חוף חיפאית, והשוטרים כולם – הטובים והרעים והמזרחים והאשכנזים גם יחד – נזעקים לטפל באסון מרובה הקורבנות הזה. המפתיע הוא שלמרות שני נושאים כבדי משקל אלה, לא הם בבחינת הלב הפועם של "ארץ פצועה", אלא משהו שונה לחלוטין, שעיקרו הוא בדיקה של מערכות היחסים בין אבות ובנים, על פי תפיסותיו של סיר הלחץ הידוע גם בכינויו: החברה הישראלית.
בנדק והבן שלו. אסף והבן שלו. ובהמשך מצטרפים לסאגה הזאת גם הדמות שמגלם איל רוזלס ובנו הקולנועי, שאינו אלא אחד הפצועים בפיגוע ההתאבדות. כל אחד משלושת הגברים, וכעת אין זה משנה מאיזה עדה הוא, ושק הצרות הפרטי שלו, שמתחבר כמובן, איך לא, עם אותו סיר לחץ שאוזכר כבר בפסקה הקודמת, וקדמוניותו הקמאית נדונה עוד בספר בראשית, בסיפור העקידה.
"ארץ פצועה" הוא סרטו העלילתי הרביעי של ארז תדמור, והוא מתבדל מקודמיו בעובדה שהפעם תדמור חתום לבדו על מלאכת הבימוי. זאת בניגוד לשלושת הסרטים הקודמים ("זרים", "סיפור גדול" ו"הבן של אלוהים"), שאותם ביים תדמור עם שותפים. הפאניקה, ההיסטריה, הרמת הקול, האלימות המתפרצת והחספוס שלעולם אינו מתעדן. אלה הם היסודות שעליהם ניצב הסיפור של "ארץ פצועה", בין שהוא מפנה מבט אל הריקבון החברתי ובין שהוא מעדיף לתאר את המתח הלאומני או את האיזונים שהופרו בין אב לבין ילד. הכל בצעקות זעף או בזעקות שבר.
אל תוך 80 דקותיו האינטנסיביות של הסרט הזה דוחסים תדמור, וכן שלמה אפרתי, הפרטנר שלו לכתיבת התסריט, מנות מוגברות מדי של זנבות קונפליקטים, שמטבע הדברים אינם באים לידי מיצוי ואינם מציעים פתרון כלשהו עד לרגעי הסיום של העלילה. יש משהו לא בוגר מהבחינה הפילמאית בהתנפלות האגרסיבית – בימוי, צילום, משחק – שמן הסתם אמורה הייתה לבטא את שאט הנפש של יוצרי הסרט מאופני ההתנהלות של החברה בישראל. לפני שש שנים הציג משה איבגי את "וביום השלישי", סרטו היחיד כבמאי, שהיה מעין חזון אפוקליפטי על אודות קריסתה של החברה בישראל אל תוך חור שחור, על מגוון הפושעים, הגזענים והבריונים שבה. "ארץ פצועה" נמצא בשכנות קרובה ביותר לסרט ההוא, ואין הדברים נכתבים כאן דווקא כמחמאה.
המקצבים ההיסטריים דבקו גם בצלם המנוסה אסף סודרי. במצלמה תזזיתית ובצבעוניות עכורה, משתדל סודרי לעצב שווה ערך חזותי לחבית חומר הנפץ החברתית המסויטת שמעוצבת בתסריט של תדמור ואפרתי. אף שמעט מוזר לטעון זאת, הרי שהאחידות הסגנונית הטוטאלית של "ארץ פצועה" – תסריט, בימוי, צילום ומשחק – היא הנקודה היחידה בסרט שראוי להחמיא לה.
"המלבישה", אוסטרליה 2015
ישהו פה איבד את חוש המידה. שתי זקנות על כיסאות גלגלים; ישיש מוכה עקמת, המהלך ברחוב כשהמצח שלו כמעט נוגע ברצפה; צעיר רפה שכל וכבד לשון; אישה בדיכאון המחופרת בתוך מיטתה; וגם שוטר שכל שאיפותיו בחיים ממוקדות באובססיה שלו להשתכשך בתוך שמלות משי רשרשניות. וזו רק ההתחלה של עלילה הכוללת ערב רב של גברים זוממים ונשים נבגדות, הנעים בתוך מערבולת שניזונה מאנרגיות של נקמה ונקמה ונקמה. אם אפשר היה להכליא בין "דוגוויל" של לארס פון טרייר לסרט הקאלט האוסטרלי "פרסיליה מלכת המדבר", לא הייתה יוצאת תוצאה שונה בהרבה מאשר השואו המשונה הקרוי "המלבישה".
קווי העלילה פשוטים למדי. קייט וינסלט, שסולקה מכפר הולדתה בהיותה בת 10, שבה למקום 25 שנה מאוחר יותר על מנת לנקום בכל מי שהיה מעורב בפרשה המכאיבה, שפגעה בה ובאמא שלה, המגולמת כאן בידי ג'ודי דיוויס הוותיקה. הנקמה נטווית בדרך מוזרה במקצת – באמצעות שמלות ערב אקסטרווגנטיות שווינסלט, מתכננת אופנה ותופרת מיומנת, מכינה עבור נשות הכפר הנידח, האוצרות בנפשן את מלוא קשת תאוות השליטה ועשיית הרע לאחר.
ג'וסלין מורהאוז, שעשתה בעבר כמה עבודות מעניינות כמו "הוכחה עיוורת" (1991), שבה לביים סרטים לאחר 18 שנות היעדרות מהקולנוע. יחד עם בעלה – המפיק והבמאי פי.ג'יי. הוגאן – היא הכינה תסריט שיש בו עירוב בין מרבית סגנונות הבימוי המוכרים בעולם המערבי: ממלודרמה, דרך סרטי בלש, קומדיה שחורה, סרט התבגרות, מיוזיקל, סרטי תלבושות ועד למערבון. סאגת הנקמה של וינסלט נעה כאילו באופן חופשי בין סגנונות ההגשה המנוגדים לעתים, תוך הסתייעות בציטוטים מיותרים מהסרט "שדרות סנסט", מהאופרטה "המיקאדו", מהמחזה המוזיקלי "דרום פסיפיק", מהביוגרפיה של אד ווד המטורלל ועד ל"מקבת" של שיקספיר. יש שיאמרו כי מדובר בתמהיל פוסט־מודרני מרשים, אבל על הבד זה נראה כמו מישמש די קשקשני, שכל סצנה בו היא בבחינת שיעור כושל בתרבות הקאמפ.
כשדילן תומס כתב את מחזה־הרדיו שלו "תחת חורש חלב" ("מילקווד"), המכונן מציאות הדומה איכשהו למתואר בסרט "המלבישה", הוא לא שכח לרגע את העובדה שמחזהו מתאר דמויות אנושיות, על מכלול חולשותיהן, ולכן שמר על מידות האיפוק והרחמים. לעומתו, מורהאוז מעדיפה לחפור בתוך הרפש המרכיב את הנשמה האנושית, והתוצאה היא אכן סוג של מופע פסיכוטי המזכיר את "דוגוויל" של פון טרייר, אך ללא היכולת למגנט את הצופים, שבה ניחן הקולנוען הדני הבעייתי.