גרסת החקיין: פאולו סורנטינו שוב מנסה ללכת בעקבות פליני

ולא שמדובר במקרה יחיד. אותו סורנטינו עשה את אותו הדבר לאותו פליני כבר לפני שנתיים, כאשר הציג לראווה את "יפה לנצח", ואפילו זכה אז בעבור זה בפרס האוסקר. ב"יפה לנצח" הסתנן סורנטינו אל בין קלפי העלילה המורכבת של "לה דולצ'ה ויטה", שפליני יצר ב–1960, וביים אותה מחדש תוך שנמוך בוטה של המקור המהולל.
 

אבל ראוי להניח לקרב הקודם כנגד "יפה לנצח", ולהתרכז באופן שבו סורנטינו מחבל עתה ב"שמונה וחצי". מי שמכיר את סרטו של פליני זוכר בוודאי שנקודת המוצא של האירועים השונים המרכיבים את עלילתו - בין שמדובר שם בחלומות או בהזיות, זיכרונות ילדות או בבדיה של המציאות - מתחוללת בסנטוריום יוקרתי שבו מתאושש גיבור הסיפור, במאי סרטים ידוע, ממחלת כבד ומהתמוטטות עצבים שתקפו אותו בעת ובעונה אחת. 

במהלך אותו פסק זמן של הבראה מתכנן הקולנוען של פליני את מבנה הסרט החדש שאותו הוא מתכוון לביים, ובתוך כך מתניע את מערכת ההפקה הכוללת שלו: תסריטאים, מפיקים, שחקנים, ניצבים וערב רב של רעיונות חולפים, שבסופו של דבר יושחלו או שלא יושחלו אל תוך סיפור הסרט שלו, שבסופו של דבר לא יצולם בכלל.
 

גדולתו של "שמונה וחצי" הייתה בתזמור הכולל של הבזקי הסיפור הללו, שהודקו יחד לרצף של סצינות שכונן על הבד זרם תודעה המפעיל אמן בזמן הכנת יצירתו החדשה. הכשל של סורנטינו, הבא כעת לשחזר מחדש את אותה חוויית מרפא העוברת על גיבורו של פליני, נעוץ ברידוד מכוון של הלבטים והרבדים השונים - המשלימים או סותרים זה את זה - המעסיקים את פליני ואת הגיבור שלו במהלך מעשה הרקמה, או ההריון, של היצירה החדשה.
 

הרידוד הזה, פופולריזציה של תהליך בריאתה של אמנות, הוא מקור ההצלחה הלא מבוטלת של סורנטינו מאז שנת 2001, מאז שפסע פנימה אל תוך עולם הסרטים. די להיזכר בעבודות קודמות שלו דוגמת "ידיד המשפחה" או "האלוהי" או "זה בוודאי המקום" (שלא לדבר על "יפה לנצח" הבלופרי), על מנת לקלוט את הראש של המתחזה המצליח מאיטליה. אך דומה שעד כה, עד סרטו החדש "נעורים", הדברים לא הגיעו לרמה של נצלנות צינית גבוהה כל כך.

אצל סורנטינו זה בנוי כך: מוזיקאי אנגלי בן 80 (מייקל קיין) מגיע לאתר ספא מפואר הממוקם בהרי האלפים השווייצריים. במקום שוהה גם חברו הטוב, נפש תאומה, שהוא במאי סרטים אמריקאי בעל עבר מפואר (הארווי קייטל), המתקשה להגדיר לעצמו מהו הפרויקט הבא שלו. 
 

 

השניים מצויים בסתיו חייהם. המוזיקאי כבר הודיע על פרישתו מעבודה שוטפת כמלחין וכמנצח תזמורות, וחברו הטוב הקולנוען יודע בסתרי לבו שסרט נוסף הוא כבר לא יעשה. וכך, בין סאונה לבין עיסוי, בין ארוחה לבין שתיית וויסקי, בין נטילת תרופות לבין מעקב מלא תימהון אחר נופש נמוך ושמן באופן חריג שאינו אלא דייגו מראדונה (!), מפטפטים השניים עצמם לדעת. מקשקשים על העבר, מתעמתים עם צאצאיהם - בנו של הקולנוען נשוי לבתו של המוזיקאי - ובעיקר מבכים את החשוב מכל: אובדנו של זרם השתן השוטף, והמרתו בטפטוף מכאיב של טיפות הנפלטות מהשלפוחית, אובדן הבא לאזכר כי מועד התפוגה שלהם על פני האדמה הולך ומתקרב.
 

זקנים או שלא זקנים, דבר אחד הגברים, אפילו אם הם בני 80, אינם שוכחים לעולם - את העור הרענן, המתוח, של נשים צעירות ויפות. וכך עוברים על השניים ימים ולילות בשיחות חרמנות העוסקות בגרציות הנאות שלעולם כבר לא תיכנסנה עמם למיטה. שיאה של הסיטואציה הזאת הוא בסצינה מעין חלומית שבה טובלים שני הזקנים בבריכה מחוממת, ומולם, פוסעת בבטחה בתוך המים החמים, מיס יוניברס כשהיא בעירום מלא. גם לה בא לטבול בבריכה, ולעזאזל המבטים של צמד החרמנים הישיש.
 

ההנגדה הזאת שבין שלפוחית השתן המעיקה לבין זיכרון של נשים, שהן נקודות ציון בדרכו של הגבר אל זקנתו, הזינה את "שמונה וחצי" לכל אורכו. גיבורו של פליני נע בין אמו החסודה לבין זונת חוף מכוערת שחשפה עצמה בפניו בעודו ילד. גם אשתו החוקית משובצת בתוך הפסיפס הזה, ממש כמו הפילגש הרשמית שלו, וגם כל מיני זיוני–אקראי שהוא חלף על פניהם במהלך חייו. 
 

נכון הוא שבמבט לאחור נראה חלק מיצירתו הקולנועית של פליני כרצף של מניפסטים סקסיסטיים ("לה דולצ'ה ויטה", "עיר הנשים", "קזנובה", "סטיריקון" ועוד), אבל הנחמה מצויה אולי בעובדה שפליני הגיע מתוך עולם מאצ'ואיסטי שייתכן כי עבר זמנו. סורנטינו, יליד 1970, כלומר צעיר ב–50 שנה מפליני, כמו להרגיז במתכוון, בורא עולם זה באופן עכשווי ומעודכן. וזה באמת מרגיז.
 

בין לטישת עיניים בנשים צעירות לבין הסתלבטות על ילדה מהעבר הרחוק, ששני הזקנים חיזרו אחריה במקביל 60 וכמה שנים קודם לכן, שרויים השניים בעיצומם של לבטים קשים. מסתבר שהמלכה אליזבת משתוקקת לשמוע את אחת היצירות שחיבר המוזיקאי הפורש. שליח מטעמה (אלכס מקווין המצוין) מתגלגל אל מלון הספא ובפיו הצעה מלכותית המיועדת לאוזניו של הפנסיונר: לשוב ולעמוד על פודיום המנצחים, על מנת לבצע את הידועה שביצירותיו. זאת משום שפיליפ, בעלה של המלכה, כרוך אחריה. עוד מעט, מוסיף השליח של המלכה, יציין ארמון בקינגהאם את יום הולדתו של הנסיך ומן הראוי לצ'פר אותו במתנה הזו. בתמורה למאמץ הזה תעניק המלכה למוזיקאי תואר אבירות. בהחלט דיל לגמרי לא רע.
 

במקביל נופלת גם על הקולגה שלו, הקולנוען המתלבט, צרה משלו. המוזה הקבועה שלו, דיווה הוליוודית מאוד לא צעירה (ג'יין פונדה), קופצת אף היא לביקור בזק במלון הספא הזה. היא מגיעה למקום רק כדי לבשר לו שהיא לא תופיע בסרטו הבא, זה שהוא עדיין מתחבט אם בכלל לעשות אותו. 

הדילמה בשני המקרים דומה. אם המוזיקאי יסכים לדיל ויוכתר בתואר אביר מסדר המלכה, יהיה זה בבחינת חותמת בדרכון שלו להתחיל בהכנות לקראת המסע האחרון, הסופי, של חייו. אם הקולנוען יסכים להודעת הפרישה של המוזה הפרטית שלו, יהיה זה בבחינת הודאה בקץ פעילותו האמנותית, שבהיעדר נשים מהזן הצעיר נותרה הפעילות הראויה היחידה שיש לו בעולם.
 

מה שפליני משכיל לתזמר על הבד ברוב דמיון חזותי, הורס סורנטינו. ב"נעורים" משולבים סצינות והבזקי עבר שכמו הועתקו במלואם מ"שמונה וחצי", להוציא כמובן את אלמנט ההשראה שלא נוכח בהם. גם לקוונטין טרנטינו יש נטייה דומה, לעבד מחדש סצינות וסיטואציות שנבראו על ידי קודמים. טרנטינו מעדיף להיטפל לסרטי אקשן נשכחים, סורנטינו עושה את החטא הזה עם יצירות קנוניות. ואולי זו ההזדמנות להגדיר את סורנטינו כטרנטינו של האינטלקטואלים. 
 

אם בכל זאת "נעורים" איננו סרט פסול לגמרי, נובע הדבר בעיקר מנוכחותם של קיין וקייטל על הבד. דומה שהשניים כמו מתעלמים מהמולת ההתרחשויות העלילתיות שמסביב לדמויות שאותן הם מגלמים, והם מתרכזים בעיקר בהנאה הפרטית שלהם מעמידה מול מצלמות בעודם בגיל מתקדם. 
 

קיין כעת בן 82, קייטל כבר בן 77. היכולת האבסולוטית שלהם לצוד את תשומת לב המצלמה, ולגנוב הדדית זה מזה את הסצינה, היא הנאה ששום צופה אינו אמור לזלזל בה.