בחזרה לראיון מיוחד: רונית אלקבץ מספרת על התפקידים הגדולים והפמיניזם המזרחי

כשעצמתי את העיניים פגשתי את רונית אלקבץ בפריז. היה קשה למצוא חלון פנוי בסדר היום האינטנסיבי שלה. עמוק במסע יחסי ציבור לסרטה החדש "ראש טורקי", דרמת אקשן חברתית-פוליטית של השחקן/במאי הצרפתי פסקל אלבה, שבה היא מגלמת אם חד הורית שמגדלת את שני ילדיה ברובע מהגרים נוטף אלימות בפרברי הבירה הצרפתית. אחרי הפצרות רבות הצלחנו בסוף היום לשבת על קפה אולה. השולחנות העגולים הקטנים, כמה התגעגעתי. גופיית צווארון ממשי שחור, נעלי עקב פתוחות, בושם מתעתע. פריז. לאחר כמה דקות אמרתי לה: "פיתחת עברית עם מבטא צרפתי?", היא שתקה לרגע. אחר כך צחקה. ואולי זה בכלל לא היה צחוק, אלא שאגת התגרות. אצל אלקבץ קשה לדעת. ברגע שאתה אוחז בקצה המקל, היא הופכת אותו לכיוון השני. 

גם לצרפתית שלה יש עדיין מבטא זר. "כשאמרתי לפאני ארדן, 'אני רוצה לעבוד על הקול שלי', היא אמרה לא", מספרת אלקבץ על המפגש עם כלת הים של הקולנוע הצרפתי, שבחרה בה לתפקיד ראשי ב"עפר ודם", סרט הבכורה שלה כבמאית. "אני מתחננת בפניה לעבוד על המבטא והיא ממשיכה: "רונית, אני רוצה את הקול שלך בדיוק". שאלתי גם את פסקל אלבה. הוא אמר בשום ואופן לא לעבוד על המבטא. רצו את הדיבור הזה. אין לי מענה למה. המסתורין יותר חזק. הסוד". 

היום כבר מותר לה. במהלך השנה האחרונה עלו בצרפת שלושה סרטים בכיכובה. בקרוב יעלה הרביעי וימשיך לקבע את מעמדה כשחקנית הישראלית הכי מצליחה בקולנוע האירופי. אבל לא המספר הרב של הפקות צרפתיות שבהן נטלה חלק הפכו את השנה האחרונה למשמעותית בקריירת המשחק שלה. ב-2010 התרחש משהו חדש. אלקבץ זכתה להתעניינות והכרה לא רק משוחרי הקולנוע האיכותי, אלא גם מהמיינסטרים הצרפתי. בחודשים האחרונים פורסמו עליה כתבות בעיתונים משמעותיים, מ"לה פיגארו", דרך "ל'אקספרס" ועד "הליברסיון". חשוב להם לדעת מה אלקבץ חושבת, ולשם שינוי - לא רק על מלחמות המזרח התיכון. 

הו, כמה הם יודעים להעריך נשים כאלה. להצעיד אותן על מסלול קטיפה אדומה, כשהן משאירות אחריהן שובל של דם. המנגנון התרבותי שלהם פשוט משווע ליצירת גיבורי תרבות חדשים, וממש לא אכפת להם אם מדובר באזרחי המדינה. הם גם לא ישלחו אותם לבדיקת רקמות. מה שחשוב לצרפתים הוא הניחוח שהגיבור נושא עמו. הם אוהבים אותם לא מובנים מאליהם, מעט זרים, חמקמקים. עתירי שיק, עוצמה וסתירות פנימיות. אלקבץ עונה בול להגדרות. 

כשפקחתי את העיניים היא ישבה מולי בבית קפה ביפו. מזמינה תה עם נענע. נרתעת מהרעש. זו לא סביבה זרה. במרחק כמה מאות מטרים משם הצטלמה לפני כשנה לסרט "כלת הים" ("Jaffa") של קרן ידעיה. מגלמת את אסנת, אחת הדמויות הנשיות הכי קשות שנצפו על המסך הישראלי. עקרת בית נואשת, שמסנוורת בנשיותה את בעלה המבוגר (מוני מושונוב) ומצליחה לזרוע את זרעי הפורענות שיובילו לטרגדיה המשפחתית, אשר כל כולה אנלוגיה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. 

גם דרך הדמות הזו מביאה אלקבץ למסך את הצבע המיוחד שלה. גילום עוצמתי, טוטאלי ובלתי מתפשר של נשים מרתקות שכולן אסופה של ניגודים. נשיות וגבריות, מסתוריות וחשופות, עוצמתיות ומדוכאות, מרתיעות ומושכות. פעמים רבים השיגעון והטירוף הם הסדק, הפה, דרכו הן מצליחות להתבטא. למרוד ברגע אחד של התפוצצות במערכת הכבלים המשפחתית-מסורתית-פטריארכלית, שכה מדכאת אותן. זו הצעקה הערכית-חברתית שהשחקנית-במאית אלקבץ נושאת בפיה, בגופה. גם כשהיא שותקת. 

הפגישה עם אלקבץ, כמה חבל, לא התרחשה בפריז. מי שכן זכה לנשנש איתה בגט מקומי הוא הבמאי ניר ברגמן. במסגרת סדרת "גיבורי תרבות" בערוץ 8 של הוט טס ברגמן לפריז ותיעד את אלקבץ במהלך יומיים של עבודה אינטנסיבית. הסרט נפתח בקריאת התפעלות ענקית של אלקבץ מרחובות פריז, במיוחד מהאור שלה. מזמזמת לעצמה את "בוקר טוב" של הזמרת דקלה, שהיא כל כך אוהבת. בהמשך היא ממהרת לצלם סצנת השלמה בסרטו של אלבה, לצדו של השחקן הנפלא סימו אבקריין, ששיחק בטרילוגיה שביימה עם אחיה שלומי "ולקחת לך אישה" ו"שבעה") בקרוב יחלו בכתיבת התסריט לפרק האחרון). זו אותה אלקבץ שאנחנו מכירים מהסרטים הישראליים הרבים שבהם השתתפה, בהם "המיועד", "אדי קינג", "צלקת", "שחור", 

"חתונה מאוחרת", "ביקור התזמורת", "אור". פנים גדולות, לבושה בשחור, בולעת את המסך. בעלת קול ייחודי, נהמה שקטה מהתהום. 

למחרת כבר נפגשה עם בריג'יט סי, במאית הסרט "בידיים חופשיות" שבו מגלמת אלקבץ במאית שעובדת בכלא עם אסירים ומתאהבת באחד מהם. היוצרת הצרפתייה מעדכנת כי בשל אילוצי צילומים תיאלץ לקחת את סצנת החתונה בסרט ממקום אחר. אלקבץ משתוללת. מתעקשת לצלם מחדש את הסצנה. "לא אשתתף בסרט הזה אם זה לא יהיה. תוסיפי עוד יום צילומים. אני לא יכולה. זו הסצנה הכי חשובה שלי בסרט. יש דברים שאני מוכנה לקבל כי תפסו אותי בצוואר. לא את הרגע הזה. אני הולכת". 

"זו אישה בעלת שיגעונות", צוחקת סי. "רונית חושבת שיש לה שליטה מלאה על הדמות. הנישואים האלה הם הנישואים שלי. רונית משחקת את חיי. אני משוכנעת שתת המודע שלה ושלי התחברו עמוקות באותו יום ואת זה אפשר לראות על המסך". 

לבסוף השתיים מתנשקות, לא לפני שאלקבץ מוחקת בדפי התסריט שלה את כל ההערות שכתבה סי, ומטיחה לעברה "אני אוהבת אותך, אוהבת אותך". "אין מצב שהפחד ימנע ממני משהו. נהפוך הוא, אני תמיד אכנס בו", היא מסבירה מאוחר יותר מדוע גם כאן, בצרפת, היא תעדיף תמיד לאמץ את גישת הטיגריס על פני זו של חתול מתחנחן. 

מסע הקסם המסתורי הזה החל לפני 13 שנים, כשאלקבץ (46) נחתה בצרפת בלי לדעת את השפה. כעבור כמה שבועות כבר התייצבה במבחני הקבלה לסטאז' ב"תאטרון השמש" של אריאן מנושקין. היא למדה את השפה הבימתית של כוהנת התאטרון הנוקשה, השתלבה בהפקות ואף החליטה להעלות הצגה בעצמה: מחזה, שתרגמה לצרפתית, על ימיה האחרונים של מרתה גרהאם. צמד הבמאים זאקיה וחמאד בושאללה חזו בה על הבמה והציעו לה במקום להשתתף בסרטם. 

"אני לא באתי וחיכיתי שיקרה משהו במיידי. אני לא מדברת או נשמעת כמו הצרפתיות, ולא משדרת על אותו גל. לחלום הזה יש רגליים וידיים, לא ישבתי בחיבוק ידיים והמתנתי לגואל. השקעתי את כל כולי, עבודה ללא לאות. אני בחיפוש אינטנסיבי אחר מקורות האמת שלי. יש לי מוסר עבודה גבוה, ואני נהנית לעבוד בכל רמ"ח איבריי. זה לא מובן מאליו להתברג ללב לבו של הקולנוע הצרפתי. הפירות שאני קוצרת עכשיו, זו תוצאה של עבודה יומיומית, תהליך ארוך שעוד לא הסתיים. זה לא מפתיע אותי. הקולנוע הישראלי הביא אותי לתודעה, כרטיס הביקור הראשוני". 

"חוץ מרגש טהור וממוקד אין לי תשובה. זה משהו שנובע מרצון עז ומודחק. ראיתי את צרפת, ולא מקום אחר. אף פעם לא חשבתי שפה מסתיים הסיפור שלי. הוא רק מתחיל. היו לי געגועים למשהו גדול ועצום שאני לא יודעת מהו, אבל אמרתי לעצמי שאני חייבת להגיע אליו". 

היא לא לוהקה למשבצת השחקנית התורנית מהמזרח התיכון. מה גם שהקולנוע האירופי, בניגוד לאח הגדול מהוליווד, לא רוצה את הישראליות שלו כסוכנות מוסד או גופות. "לא קוטלגתי בצרפת במובן האתני. יכולים להתייחס אליי כזרה, אבל לא מעניין אותם מה המקורות שלי כהוא זה. זו צרפת. בהיסטוריה של הקולנוע שלה היא קיבלה נשים זרות: רומי שניידר, מוניקה בלוצ'י". 

"בוודאי שאני זרה. הבמאי אומר או שאני רוצה לעבוד איתה או שלא. את החשבון הוא סוגר עם עצמו, אבל אין שום מתח. הרקע לא משחק תפקיד, הישראליות נשארת מאחורה. כמעט לא שיחקתי תפקיד של ישראלית או ערבייה בצרפת". 

"השם שלה מוכר לתעשייה הצרפתית, ולא רק בקרב האנשים שאוהבים סרטים מישראל", מבהירה בריז'יט סי. "הסרט שאני כתבתי הוא אישי, והיה לי מאוד קשה למצוא שחקן בצרפת. אם הייתה מגלמת אותי צרפתייה זה היה בדיוק כמוני, ואני רציתי ליצור את המרחק, שתביא משהו אחר. זה לא סיפור רגיל אלא מיתולוגיה. ואז ראיתי את הסרט 'אור'. אחרי רגע אמרתי על רונית: זה מה שאני צריכה. המראה שלה, האנרגיה. חששתי. לא ידעתי אם היא דוברת צרפתית בכלל. כשהתברר שכן, נפגשנו, וזה היה קסם. אף פעם לא חשתי כך כלפי שחקן בצרפת". 

אלקבץ גם לא נכנסה לתפקיד שגרירת ישראל באיחוד האירופי. "בשנים הראשונות ההתייחסות אליי בראיונות הייתה סביב ישראל. שאלו אותי מה דעתי. ואני כאן לא בשביל לענות על ציפיות של אנשים, לא בישראל ולא בצרפת. כששאלו את פני ארדן בקאן למה רונית, היא ענתה 'מעבר לכל מה שאני אומרת עליה, היא אישה פוליטית'". 

החודשים האחרונים, כאמור, מסמנים את הפריחה הגדולה. זה התחיל ב"בחורה על הרכבת" של הבמאי הוותיק אנדרה טשינה, שם הופיעה לצד צוות שחקנים מעורר קנאה: קתרין דנב, מישל בלאן ואמילי דקן ("רוזטה"), המשיך עם "אפר ודם" שמתרחשת בערבות רומניה, "ראש טורקי", ובקרוב "ידיים חופשיות". 

השתתפת בשנתיים האחרונות בארבעה סרטים בצרפת ועוד ארבעה בישראל. זה בכלל אפשרי? 

"שעתים אחרי הטייק האחרון אני כבר לא זוכרת מה היה. לפעמים אני נותנת גג 24 שעות ולא נמצאת שם יותר. אין לזה זכר בחיים שלי, למעט החוויה שהעצימה אותי. זה נובע בגלל תעצומות הנפש שאני נותנת במקום אחד, לפענח עד הסוף, ההתמסרות. אבל כשאני נפרדת אז אני נפרדת. ככה זה גם בחיים האישיים שלי. כשעזבתי את הארץ אחד הדברים שאמרתי לעצמי זה שביום מן הימים יתאפשר לי, דרך היצירה הצרפתית, להגיע למקומות רחוקים יותר מאשר דרך היצירה הישראלית". 

"היה בי את הגעגוע, הכמיהה לזמנים אחרים, שאולי באופן תמים חייתי בהם ויש לי צורך רגשי לחזור אליהם. בתחושה העמוקה שלי צריך לקחת מהעבר הרחוק, להביא להווה וליצור שפה לעתיד. כאילו במאות הקודמות ממתין לי ידע שאני יכולה לעשות בו שימוש כאן ועכשיו. עבורי זו חוויה פיזית, אני מרגישה את זה בגוף. הדבר הזה הלך איתי כל השנים, ולראשונה עכשיו מרגישים את ההזדככות הנפשית הזו. אני מבקרת במקומות האלו ויש לי שמחה". 

"לגלם דמות על אדמה בלקנית. זה עולם שיוצא ממה שהכרתי במציאות של חיי. ילדה שנולדה בישראל וצמחה לתוך התרבות הזו, אמנם אוטסיידרית, שייכת לא שייכת, ופתאום מוצאת את עצמה משחקת בסיפורים של משפחות גדולות, משפחות אחרות. מבטאים אחרים. כל כולי נמשכת למסע בזמן, מסע נפשי בזמן". 
 

"אני אוהבת קולנוע רדיקלי שמבקש לבנות עולם חדש, מקשה על עצמו. אין לי עניין עם עבודה שלא מפצחת את הנפש. אני לא נמשכת לקולנוע מיינסטרים שאינו מבקש להקשות. אני נמשכת לעולמות שחוקרים את הנפש, ששמים את האדם במרכז היציאה. לא יצא לי לראות קולנוע אמריקאי בעשר השנים האחרונות, לא מרגישה שזה חסר לי. אני מרגישה אחריות ורצון להיות אקטואלית, רגליים חזקות על הקרקע. כל היצירה שלי מחוברת לכאן ועכשיו, להביא מהכי רחוק את כל החשקים והרצונות שלי כדי לטפל במשהו אקטואלי. אין לי רצון לביים או לשחק במשהו שאין לו יכולת לשנות ולא בגלל שאני חייבת מהפכות. אני לא כאן לשחק לשם הנאה מהמשחק. כמה שזה ישמע בומבסטי, אני רוצה לחולל מהלך". 

"אין לך את הזכות להיתקע עם הדמות, אתה חייב להעביר את זה הלאה. להבין שזה לא שלי. דמות מכילה ידע". 

"יחסי האנוש המקצועיים, תפיסת העולם המקצועית, שונים מעבר לים. לשחקן בצילומים יש מקום, תנאים מכובדים. המאבק בין התן וקח הרבה יותר נעים. בישראל אני נלחמת על הפינה השקטה, החדר משלך. אני לא יכולה ליצור מתוך אי כבוד לשחקן ורעש. שנים הייתי שם. הבית שלי היה הסט, יוצאת לפני שהאור עולה וחוזרת בחושך. אלו הם חיי. עכשיו אני שמה גבולות, לא רוצה יותר ליצור מהמקום הזה. זה דבר אקוטי. אני מציינת את זה עוד לפני חתי? מה על החוזה. אומרת כדי לתת לכם את מלוא זמני, כישרוני, כוחי, ההתמסרות הטוטאלית הזו, אני צריכה את הפינה. אני לא אעזוב סרט ישראלי בגלל המשכורת, אבל לא אוותר על התנאים שלי, גם במחיר פרידה. אני רוצה לצמצם את הפער בין חומר לרוח. צרפת פתחה לי דלת שמאפשרת לי תיקון גם במקום הזה". 

"יש כאן הרגלים רעים. לא מתקצבים פינה לשחקנים. אין הערכה וכבוד לעבודה שעומדת מאחורי התפקיד. השחקן הוא לא מכונה. הוא לא לוחץ על כפתור ומשפריץ מה שרוצים ממנו. אינני רוצה לירוק לבאר שממנה שתיתי. הפכנו עם השנים למומחים של תרבות קולנועית איכותית דלת תקציב". 

"בישראל חוויתי חוויה מאוד שלמה, הבמאים עובדים על תהליך. זה הדבר החשוב לי ביותר. לא זכור לי סרט שלא עברתי תהליך משמעותי. אני מגורה ממנו יותר מהכל. בתהליך נמצא הסוד, הקדם, הפנינים. השונה מאפשר לך לעבור מהפכה וזה מה שהנשמה שלך מבקשת. בצרפת מסתפקים במעט חזרות. אצל אנדרה טשינה לא נפגשנו כמעט עם השחקנים עד הטייק הראשון. לא יכולתי לדעת למה לצפות. מלבד שיחה מקדימה עם הבמאי, לא התקיים דיון. הייתי בסוג של הלם, נזרקתי בלב ים". 

"זה מה שהקולנוע הצרפתי אוהב, ספונטניות של הרגע. בצרפת גם לוקחים את הזמן בצילומים, לא יותר משמונה שעות עבודה. בישראל הזמן קצר, אמצעים דלים. 23 ימי צילום בהם עובדים 12 שעות ומעלה. לכן זקוקים יותר להכנה מוקדמת". 
 

"כשרונית מגיעה לפסטיבל קאן",‬ מספרת קרן ידעיה, “מכריזים עליה כשהיא צועדת על השטיח האדום. בפסטיבל האחרון שרת התרבות הצרפתית ביקשה מרונית שתתלווה עמה להקרנת אחד הסרטים. כשהיא נכנסת לחדר, היא הופכת למיתוס, גם למי שלא יודע את עברה. כשהיא פותחת את הפה בצרפת, היא ממגנטת את כולם. הגברים הכי חשובים בעולם נופלים לרגליה‭.”‬ 

“אנשים מבקשים ממנה חתימות ברחוב. ישבתי לבד בבית קפה בפריז ושמעתי מסביב אנשים מדברים עליה‭,”‬ מתפעל גם האח והשותף ליצירה, שלומי אלקבץ. “הבמאים שעובדים איתה בצרפת יכולים לבקש כל שחקן שהם רוצים, אבל הם רוצים את מה שיש לרונית לתת. היכולת להיכנס לפריים ולהפוך אותו לקולנוע. האינטנסיביות שלה. הכריזמה. למזלה, היא לא דומה לאף שחקנית צרפתייה אחרת, ולכן אין מישהי שיכולה להביא את המקום הספציפי שלה למסך‭.”‬ 

 

 

מה שהולך עכשיו כל כך טוב בצרפת, עובד גם כאן כבר מזמן. אלקבץ הטעינה עם השנים את הקולנוע הישראלי בטונות של סקס אפיל. לא עוד נשים מזרחיות חמות ואוהבות, אלא כאלו בעלות יצרים מודחקים, כוחות ומסתורין. נשים שמזרות אימה, ובמקביל מעוררות משיכה בלתי מרוסנת. 

אזור הסכנה הוא גם אזור התשוקה. “לא היו בתולדות הקולנוע הישראלי עוד שחקן או שחקנית ששילבו כמוה בהופעתם בין שוליים למרכז‭,”‬ כתב אורי קליין, מבקר הקולנוע של “הארץ‭,”‬ במאמרו “גארבו, רובינא, אלקבץ‭.”‬ “לא היו עוד שחקן או שחקנית קולנוע שעוררו תגובות כה סותרות ומנוגדות. וזה לא שאוהבים את רונית אלקבץ או סולדים ממנה; המעניין הוא שלעתים קרובות חווים את שתי התגובות האלה בה בעת‭.”‬ 

“רונית מביאה עמה קול נשי, מזרחי‭,”‬ אומרת ידעיה. “אולי לגברים אשכנזים קשה לשמוע את הקול הזה. בכל מקום בעולם מפחדים מנשים חזקות. אני זוכרת עד היום את הפעם הראשונה שראיתי אותה ב’המיועד.’ ‬המסתורין, הסקס אפיל, התמגנטתי לזה. כשסיפרתי לה על התפקיד של רותי בסרט ‘אור‭,’‬ זקנה מתפוררת, היא אמרה לי: ‘אני רוצה לעשות אותה, תסמכי עליי‭.’‬ בשנה שלפני הצילומים היא נכנסה להזנחה, השמנה, לא עשתה טיפולי שיניים. התאהבתי באישה הזו‭.”‬ 

“הצמיחה חייבת לעבור דרך חתחתים‭,”‬ מפרשנת אלקבץ את הפלרטוט שלה עם הצד האפל של העשייה הקולנועית. “הדרך של הדמות למסך ארוכה, חייבים לעבור דרך הקצוות, אתה צריך לדמם. ההבנה שלך מגיעה דרך ההתנסות הפיזית. הגוף אינו יודע לשקר. אם אתה מוכן, תשלם את המחיר. זה סבל שבסופו יש את ההבנה, יש שחרור. זו חוויה שאני יודעת על בשרי. אני באופן אישי מבקשת לראות את האור. אין לי צורך ליצור ממקום חשוך, רק מהשמחה. אני מפצחת את החושך, מפרקת אותו לגורמים‭.”‬ 

“אני לא כאן על מנת לרסן את עצמי. אני לא עובדת מתוך הצמצום, אלא מתוך ההרחבה. עוד לא כתבו ‘סוף סוף נמצא במאי שריסן אותה‭.’‬ אין במאי כזה. העבודה יותר מדי מדוקדקת שרצון שטחי היה מעצב דמות. אני עונה על הדרישות של הדמויות, לא אמציא עבורן משהו אחר. יחד עם זאת, אני נמשכת לעולמות מאוד מסוימים‭.”‬ 
 

אלו לא סתם נשים, אני אומר לה, אלו נשים מרוקאיות. “זו לא האישה המרוקאית‭,”‬ מתקוממת אלקבץ, ילידת באר שבע שגדלה בקריות. “זו האישה המדוכאת. שבמשך שנים נכנעת לצו גורלה, כופה על עצמה שתיקה מחרדה ומשתפת פעולה עם הזכריות שנכפתה עליה. במקום הזה הסרטן גדל, כאבים צוברים תאוצה. אין איזון, אין שוויון. כשהגוף לא מסוגל להכיל את המועקה, המקום היחיד שהוא יכול לתת ביטוי בלי להשתגע - זו הצעקה. אמירה: ‘אני כאן‭.’‬ הייתי שמחה לדבר איתך בשקט, אבל אני לא יכולה. אולי מחר, לאחר הצעקה של היום, אוכל. זה נהדר שאישה יכולה להרים את קולה בקולי קולות. זה תיקון‭.”‬ 

“אני אדם לוחמני. פעלתי מתוך ערנות מאוד גדולה, גם אם לא תמיד יכולתי להגיד לעצמי למה אני בוחרת כך או אחרת. נאבקתי להשיג חיים שבעיני עצמי טובים יותר ממה שהסביבה ציפתה ממני. פעלו בתוכי סנסורים שביקשו דיוק. החברה ביקשה משהו אחר. מצאתי את עצמי בניגוד לזרם. מעולם לא חשבתי שאני יצור שיכול להיות העתק של משהו. אני שייכת רק לעצמי, גם לא להורי. זה לא לווה במרד או באצבע מאשימה, רק שיעזבו אותי בשקט. זה לא מקרי שאני מגלמת את הדמויות האלו, יש לי מה להגיד שם‭.”‬ 

“מבעד לאגרסיה המאופקת שלהם מסתתרים גברים מאוד מבולבלים. החינוך שהחבר’ה האלו גדלו עליו בנה היררכיה מאוד נוקשה וברורה. הם לא יודעים משהו אחר. נמצאים בבעיה: האם אני פועל לפי ערך שגדלתי עליו או על פי משהו חדש. הם על הגדר‭.”‬ 

“ממקום אוהב אני יכולה לבנות את הסילואטות של הגברים. גבר שאומר לאישה ‘מקומך במטבח’ לא יודע מה הוא אומר. פעם ידע. פעם היה לו יותר שקט. אני אוהבת אותם. אני לא מקיאה אותם. הגברים האלו מצחיקים אותי, מזכירים לי דברים, אני לומדת את עצמי דרכם. אלו השורשים שלי מהחוויה של הגבר המדכא. שורש, בשר ודם שלי. לא סיפורים של אחרים. רק מהמקום האינטימי הזה אני מסוגלת לספר סיפור‭.”‬ 

“יש להן כוח עצום. כוח מסוג אחר, מופנם, מיסתורי. בחדרי חדרים התייעצו עם הנשים האלו. לכן בחמולות, כשאב המשפחה הלך לעולמו, תפסה את מקומו האם. הנשים האלו הן אנדרטות לפעם. עומדות מהצד ומתבוננות. גם אם תפקידן מסתיים בהערות מתחת לשפם בלי שאף אחד ישמע אותן‭.”‬ 

“בכל מקום שהגענו אליו - תאילנד, שוודיה, איטליה - בסוף ההקרנה נשים עמדו ואמרו: אנחנו ויויאן (הדמות אותה מגלמת אלקבץ בשני הסרטים).‬ אתה יכול לומר הכל על קדמה, אבל גם ב-2010 נשים מתמודדות עם המקום הזה. אישה בישראל יכולה להסתובב ברחוב כמעט עירומה, אבל אם תבקש שחרור מבעלה, אולי תמתין 18 שנה. אלו יחסים מעוותים שמבקשים תיקון. העבודה שלי היא פוליטית. המצע הקולנועי הוא האדמה המבורכת של חיי. אני משאירה אחרי משהו‭.”‬ 

 

 

אם חשבתם שארסנל הדמויות של אלקבץ הגיע למיצוי, מגיח כעת לאקרנים סרטה החדש של קרן ידעיה ומרחיב את מנעד השחור. את “כלת הים” אפשר לראות כסרט ערבי של יום שישי שפוגש את טריפו. טרגדיה משפחתית, שבסיסה ביחסים המעוותים של אם המשפחה אסנת (אלקבץ) עם בני ביתה. זה סרטה השני של אלקבץ עם ידעיה, אחרי “אור” שקטף את פרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן, וגם הפעם דאנה איבגי (במשחק חייה) מגלמת את בתה. 

“הדמות הזו היא אחת המורכבות והקשות ביותר שידעתי‭,”‬ אומר אלקבץ. “באחת הפגישות עם קרן היא אמרה לי: ‘אנחנו מסתכנות, לא הולכים לאהוב את אסנת‭.’‬ אמרתי: ‘בברכה. דמות רעה, מפלצתית, תובענית, עוינת לסביבה‭.’‬ היה ברור לי שאני הולכת לחקור אותה, שכל ההיסטוריה שלה תיפתח בפניי. אין כאן משפט מקרי, אין עפעף שזז במקרה. לא היה בי פחד, ידעתי שאני הולכת עמוק לחפור בנשמה שלה‭.”‬ 

ואכן, מי שצפה בסרט מתקשה לשכוח את מחוות הפיתוי שלה - למשל, הדרישה הבלתי פוסקת לקבל מסז’ בכפות רגליה - המסנוורות את בעלה ובונות מסך ערפל בינו ובין המציאות. “אני בעבודה שלי פועלת. מגיעה לחקור דמות מתוך היצרים המודחקים שלי. ההיסטוריה של הדמות היא מקום שולי. מכובד, אבל שולי. הנשמה באה מרחוק מאוד, לכן אני מחפשת את התשובות אצלי מתוך צורך שבלתי ניתן להסבר. יצרים מודחקים, נשגבים ממני. אני לא שואלת שאלות בנוסח טוב או רע. אני נמשכת אל החומר. אני קודם כל עושה אותו ואז הקולות עולים ונשאלות השאלות‭.”‬ 

“הרוע לבן שלה (רועי אסף).‬ זה גמר אותי. אמא שלא מוכנה לקבל את הבן שלה ומשליכה עליו את תסכולה האישי. הדבר היחיד שהציל אותי זה שמבעד לרשעות הצלחתי לראות את הילדה האבודה, השסועה. אהבתי אותה, קבלה מלאה. היא הרקידה לי את המוח. כשהקרנו את הסרט בצרפת ראינו שהיא גרמה לאנשים להערצה. ראינו בפסיפס שלה את ארץ ישראל כולה - ודמה שנשפך. המקום בו אנו חיים. אני נמשכת לטרגדיות, יש לי צורך לפענח אותן. הן עוסקות בשאלות קיום אנושי - תשוקה, שנאה, גאווה. 

‭’“‬כלת הים’ היא טרגדיה מודרנית. אסנת משלמת את מחיר הגאווה, היסח הדעת, הט עות. החיים ירדפו אותה. גם לאחר האסון המשפחתי, הם ממשיכים לנהוג כתמול שלשום. נוצר שקט, אידיליה. הבעיה הלכה לעולמה. אבל דווקא השקט הזה הוא הטרגדיה האמיתית. זו הטרגדיה שלנו‭.”‬ 

אצל אלקבץ עצמה אין עדיין שקט, אבל החיים התזזיתיים על ציר צרפת-ישראל כבר הפכו לשגרה מבורכת. “שתי מדינות, שתי שפות, שתי משפחות של אהבה, והכל על אותו מהלך של זמן, 24 שעות ביממה. חיה על הקו חודש-חודש, שבוע-שבוע. אבל הבסיס שלי הוא בישראל. בשלוש השנים האחרונות אפשר לומר בפירוש שהבסיס הוא כאן‭.”‬ 

“לא, הפיצול הזה הוא נהדר עבורי. הוא מרגיש לי כשלם, אני חווה את שתי המדינות. צרפת היא בית שווה ערך לבית שיש לי ביש־ ראל. למעט געגועים עזים למשפחה ולחברים, אני לא נקרעת נפשית בין המדינות‭.”‬ 

“אני לא חשה את עצמי אדם בודד כי אני מלאה מהמקום הזה של היצירה. היא תופסת חלק ניכר מהיום שלי. יש לי כר חברתי מצומצם, קובץ של אנשים יקרים ששייכים למיליה העבודה. אני לא הולכת לאיבוד בשום אירוע שאין לי מה לעשות בו. בשבועות האחרונים נכנסתי למסלול שיש בו קצת יותר שקט, הרשיתי לעצמי לוותר על שני פרויקטים. פיניתי לעצמי זמן ומקום. זה חדש ונעים לי. בשבוע שעבר פתחתי את היום בתערוכה של לוסיאן פרויד‭.”‬ 

וברקע, כמו תמיד, יש גם נוכחות גברית. פעמים רבות פגשה אותם בעבודה - שולי רנד ששיחק עמה ב”המיועד וב”אדי קינג‭,”‬ חיים בוזגלו שביים אותה ב”צלקת‭.”‬ “אני אדם זוגי. תמיד ביקשתי זוגיות. קצב החיים שלי הכתיב אחרת. הדרישות שלי לא יכלו לעמוד עם מערכת קונבציונלית. אין אדם שנכנס לחיי ולא יכול היה להכיל את הדברים הדומיננטיים באישיותי ונפשי. אתה לא נשאר מעבר ליומיים בגלל פסאדה שטחית. ככל שעבר הזמן הצמיחה וההבנה הביאו אותי למערכות יחסים טובות יותר. אין לי צורך להסתכל אחורה - לא בזעם ולא בהערצה. אין לי עניין לחפור. 

“לא ויתרתי על המקום הזה. ודאי ששילמתי מחיר, היו בי ערכים של קיצוניות. נדרשתי ללא מעט של בידוד פיזי. לא פעם בן הזוג היה מעבר לים, מערכת היחסים חיה על שיחות ליליות. זה לא משנה אם בן הזוג היה ישראלי או צרפתי, כמו בן זוגי הקודם, כי שתי המדינות יוצרות את המתח הבין אווירי הזה‭.”‬ 

עכשיו יש לה בן זוג טרי, אדריכל הצמרת אבנר ישר (מתכנן מגדל היוקרה רוטשילד 1 של קבוצת חבס ופרויקט W‬ ). “אני מאוהבת מעל ראשי, עד כלות‭,”‬ היא חותמת בעוד חיוך מסתורי. “בסופו של דבר, חזרתי הביתה‭.”‬