קפיצה קלה לסינמטק: סרטו של אלפרד היצ'קוק "האיש שידע יותר מדי" (1956) נפתח בעיר מרקש. אדם על סף מותו לוחש באוזניהם של צמד תיירים סוד מדינה, שעלול להביך את ממשלת בריטניה. בלחישה רועמת זו הוא מפיל את צמד התמימים אל תוך מערבולת של תככים רצחניים. היצ'קוק ביסס סרט זה על סרט קודם שלו עצמו, שגם שמו היה "האיש שידע יותר מדי" (1934), שסצנת הפתיחה שלו מספרת סיפור דומה, אלא שהיא מתרחשת דווקא בהרי האלפים בשווייץ. עד כאן השיעור הקצר בארכיאולוגיה פילמאית.



גם עלילת "בוגד משלנו" נפתחת במרקש המרוקאית, וגם בה לוחש גבר המתקרב לרגע מותו איזשהו סוד כמוס באוזניהם של צמד תיירים, וגם הסוד הזה עלול לסבך את ממשלת בריטניה באי נעימות טוטאלית, ובינתיים הוא שואב את הזוג התמים להרפתקאות מסמרות שיער. על מנת שלא יגידו חלילה כי "בוגד משלנו" מחקה רק את היצ'קוק מודל 56', מגוון סרט חדש זה את עלילתו בצירופן של סצנות המתרחשות בהרי האלפים. כלומר מדובר בהצדעה (או העתקה) כפולת קנה ליצירתו של מאסטר המתח הוותיק.
 
"בוגד משלנו" מבוסס על ספר מאת ג'ון לה קארה, וזהו העיבוד העשירי לקולנוע (מתוך 23 ספרי מתח שפרסם לה קארה עד כה) ליצירה של מי שנתפס במשך שנים כמתאר האופטימלי לעולמם הפנימי של סוכני הביון ואנשי השו־שו. לה קארה ("המרגל שחזר מן הכפור", "החפרפרת", "מרגל מושלם") צבר את מרב המוניטין שלו כשהשכיל להעתיק אל בין דפי ספריו את אווירת החשד והמזימה שהזינה את השנים הארוכות של המלחמה הקרה בין המערב לבין ארצות הגוש הסובייטי. עם נפילתה של חומת ברלין וקריסת הקומוניזם באירופה כמו נבלמה תנופת התיאור של לה קארה, שמצא עצמו נאלץ לטוות עלילות לא ממש מעניינות סביב מבריחי סמים וסוחרי נשק, ולא סביב קומוניסטים הנחושים לחסל את הדמוקרטיה המערבית.
 

עליית משטר פוטין לשלטון בקרמלין כמו הפיחה מחדש רוח חיים בספרי לה קארה, והדבר ניכר היטב כבר בסרט "איש מבוקש מאוד", שהופק לפני שנתיים. שוב ערוכים זה מול זה המחנות הישנים: סוכנים בריטים אמיצי לב לעומת רוסים רצחנים. כאילו המלחמה הקרה רק נרדמה לזמן מה בחצר האחורית.

צפוי ומשעמם, "בוג משלנו". צילום: יח"צ
צפוי ומשעמם, "בוג משלנו". צילום: יח"צ

 
עלילת "בוגד משלנו" עוקבת אחר מאפיונר רוסי (סטלאן סקרסגארד) שהוא ובני משפחתו מצויים בסכנת חיסול. הוא שואף לערוק ללונדון ולהביא עמו רשימה ענקית של פוליטיקאים בריטים שכספי שוחד רוסים משמנים את חשבונות הבנק הסודיים שלהם בשווייץ. המאפיונר בוחר בזוג נופשים מבריטניה כדי שישמשו כשליחים מטעמו: מרצה באוניברסיטה (יואן מקגרגור) ופרקליטה מבוקשת (נעמי האריס). השניים מצווים לחבר בין הרוסי הנואש לבין איש מרכזי בשירות הביון הבריטי (דמיאן לואיס), שיכול לארגן את העריקה המורכבת. מובן שהעניינים מסתבכים, שהרי מדובר במהלך שאמור להזיק בעיקר לאותם אנשי צמרת מושחתים מלונדון, שחלקם ממונה על ארגוני הביון. וכך הלאה וכך הלאה מלוא הטנא מזימות בינלאומיות.
 
מוזר עד כמה עלילת מתח, ששמו המפואר של לה קארה ניצב מאחוריה, יכולה להיות צפויה ומשעממת. סוזנה וייט, במאית טלוויזיה בעלת ניסיון קולנועי דל, נאלצת לסמוך פה על מקצוענותו של התסריטאי הוותיק חוסיין אמיני ("ג'וד", "כנפי היונה", "דרייב"), שברקורד המקצועי שלו רשומות כבר כמה פשלות קודמות. אליהן הוא מצרף גם את עבודתו המאוד לא אמינה ב"בוגד משלנו", בעל ההיגיון העקום והגדוש בשרירותיות ובחורים גדולים מדי בעלילה.
 
למזלה של הבמאית וייט, חבר אליה בהכנת סרט זה הצלם אנתוני דוד מנטל, שצבר פרסום רב בעבודותיו עבור הקולנוענים מדנמרק, אנשי תנועת "דוגמה 95" ("החגיגה", "דוגוויל", "מנדרליי"). בניגוד לעקרונות האסתטיים שהנחו את בעבודתו במגוון סרטי "דוגמה 95" – שימוש במצלמת יד תזזיתית ובתאורות טבעיות בלבד – מנטל הולך הפעם על עבודת מצלמה קלאסית, מגובה בתאורות מתוכננות היטב ובעיצוב פנים מדוקדק. ביחד עם טכניקת המשחק המעולה של סקרסגארד השוודי, שמגלם את הרוסי הנואש, מצליחים השניים להציל את הסרט מחורבן טוטאלי. 

כשג'סי ניצח את היטלר

 

"המרוץ" (לא פחות מ־134 דקות) פורס במלוא רוחב היריעה את הסיפור על אודות ג'סי אוונס, האתלט האמריקאי שחור העור שהגיע לאולימפיאדת ברלין 1936, ומול אפו של הפיהרר הזועם קטף ארבע מדליות זהב, תוך שהוא מלעיג על עליונותם כביכול של בני הגזע הארי העליון. נכון הוא שהעלילה הזאת מוכרת לעייפה, אך חשוב לפרוט אותה למרכיביה המרובים. זאת מש
ום שהיא איננה רק סיפור על המאבק בהשקפת העולם הגזענית שהזינה את הנאצים, אלא גם, ואולי בעיקר, תמצות המאבק בגזענות המוטמעת 
בחברה האמריקאית, שדרבנה את הדרתם של שחורי העור מהשתתפות מלאה בעיצוב הפרופיל החברתי של ארצות הברית.
 
מבחינות רבות, שיאו של "המרוץ" אינו באותן שניות שבהן האצן אוונס גובר על האתלטים הארים, אלא דווקא לקראת סיום הסרט, כאשר אוונס המנצח אינו מורשה להיכנס בשערי בית מלון בוושינגטון, שם נערכת עבורו קבלת פנים מטעם הוועד האולימפי האמריקאי. הסיבה: גון עורו הכהה.
 
אין ספק, "המרוץ" הוא סרט שמוקדש יותר למטרה הפוליטית של הדברת הגזענות מאשר לפירוט הביוגרפיה של האתלט הגדול. מבחינה זו, "המרוץ" דומה יותר לסרט "סלמה" העוסק במרטין לותר קינג והוקרן אשתקד בבתי הקולנוע, וגם לסרט "לאבינג" (על בני זוג מעורב ממדינת וירג'יניה שנידונו למאסר בשנת 1958 בשל נישואיהם), שנחשף בפסטיבל קאן ויתמודד בוודאי על האוסקרים של השנה הקרובה.

מתוך הסרט "המירוץ". צילום: יח"צ
מתוך הסרט "המירוץ". צילום: יח"צ

 
כיאה לסרט פוליטי, "המרוץ" גדוש בנאומי עמדה ובדיאלוגים דקלרטיביים. בעצם, שמו האמריקאי (Race) מבטא את הכפילות הזאת. שהרי ניתן לתרגם זאת ל"מרוץ" או ל"גזע". מובן שעודפי המטען ההיסטורי־פוליטי, וכמובן גם אורכו הבלתי נסבל, מקשים על הצפייה בסרט. עם זאת, יש לברך את מי שעשה אותו (מדובר בבמאי אלמוני למדי בשם סטיבן הופקינס) על שלא טשטש את הבעייתיות בדמותו של אוורי ברנדייג' (בגילומו של ג'רמי איירונס), שכיהן כנשיא הוועד האולימפי האמריקאי, ולאחר מכן העולמי. ברנדייג' נודע בשיתוף הפעולה עם הנאצים, וגם כאנטישמי לוהט, ובמקום לטשטש מידע מביך זה - הסרט דווקא מבליט אותו.