תאוות הרס - "היום השלישי: התחדשות", ארה"ב 2016
רולנד אמריך, יליד שטוטגרט, מנצח פעם נוספת על סימפוניה רעשנית שכולה השמדה המונית, וכאן בישראל עדיין יש כאלה הבאים חשבון עם גרמני אחר, ריכרד וגנר. תאוות ההרס הטוטאלי של אמריך – אוקיינוסים בוערים, יבשות קורסות, ובמיוחד מגדלים מתפוררים – שכבר הניבה אצלו מפלצות מסך כמו "היום השלישי" (1996), "גודזילה" (1998) ו"היום שאחרי מחר" (2012), יונקת מן הסתם מהמורשת הטבטונית של מיתוס טבעת הניבלונגן ונפילת האלים, שהזינה בעבר הרחוק את אופרות הראווה המדממות של ואגנר, ושימשה לפרשנים רבים רמז לא דקיק במיוחד על אודות האופי הלאומי שדורש ריסון.
אבל כעת אנחנו לא תקועים באיזשהו בית אופרה מתנשא ובעל רפרטואר מעלה אבק, אלא במקדשי הפופקורן והבלוקבסטרס של סרטי התלת־ממד הלוהטים של עונת הקיץ. נכון הוא כי השד המחריב עולמות, שפרץ כבר מזמן את גבולות הוליווד, אינו ניתן עוד לבלימה (תחשבו לרגע על סדרת הרובוטריקים הבלתי נגמרת), אך בכל פעם שצץ על הבד מוצר מחריש אוזניים נוסף מאת אמריך, צפה מאליה השאלה האם אפשר עדיין לעשות משהו בקשר לרודנות הטעם הרע שגרמני זה הביא עמו כשעקר לאמריקה. ברור שלא.
החייזרים נחושים בשאיפתם להרוס את כדור הארץ. זה מובן וידוע עוד מהתקופה הקדמונית ההיא, שבה אורסון וולס ביים עדיין תסכיתי רדיו. מה שחידש (לא ממש) שובר הקופות "היום השלישי" שאמריך ביים לפני 20 שנה, היה הרעיון המכונן שלא גיבורי־על מהליגה של סופרמן, באטמן, ספיידרמן או איירון מן הם אלה שיבלמו את החוצנים הרצחניים, אלא בני אדם מן השורה. בסרט ההוא (בהנחה לא הגיונית שיש מישהו שעדיין לא נחשף לו), בחרו חייזרים לפלוש לארצות הברית דווקא בתאריך הטעון של ה־4 ביולי, יום העצמאות האמריקאי, רק כדי לאזכר לעשרות מיליוני הצופים שלא ממש מדובר בחוצנים, אלא באויביה המוכרים יותר של הדמוקרטיה המערבית. מוסלמים למשל.
ובכן, בשעה טובה ומוצלחת, ובמחיר אנושי כבד מנשוא, נבלמה אז מתקפת החייזרים הגדולה, וכולם הלכו לנוח למשך שני עשורים. פונקט כעת, והרי ידוע שחוצנים מקפידים על ניצול מקסימלי של סמליים אנושיים, בארבעה ביולי, 20 שנה בדיוק למועד סיומו של הקרב האחרון ההוא, החייזרים המובסים לכאורה מביאים אותה בהפוכה. שולחים ספינת חלל בגודל של האוקיינוס האטלנטי, ומשימתה חדה ופשוטה: לשתות בקשית את ליבת כדור הארץ, כאילו מדובר במשקה צונן לרוויה, ובכך לרוקן את תוכן קיומה של הפלנטה היקרה ללבנו.
מסתבר ש־20 שנות ההפוגה נוצלו לביצור כמה חומות מגן נגד שליחי הזדון, ובעיקר מדובר בסרט הנוכחי בחבורה של טייסי חלל אמיצים, שהוריהם, איך לא, היו גיבורי הסרט הקודם. בנו של ויל סמית, שנפל על משמרתו לפני 20 שנה, מחליף אותו כעת בקוקפיט, ובתו של נשיא ארצות הברית, שהייתה אז ילדה קטנה, גם היא כעת בעלת כישורי טיסה מרשימים. סוגיית האבות/אמהות והבנים/בנות מלווה את "היום שלישי: התחדשות" לכל אורכו, כאילו מדובר בעיון מחודש בהיבטים האדיפליים של תורת פרויד.
סרט ההמשך הזה מאוורר מהגנזכים את ביל פולמן (נשיא אמריקה בסרט הקודם), את המדען ג'ף גולדבלום, את אביו מהסרט ההוא ג'אד הירש, ועוד כמה דמויות מפתח שמוטב היה להותיר אותן בתהילתן ההיסטורית. וכמו כל בדיחה אתנית גרועה, גם נקודת הזינוק של "היום השלישי: התחדשות" מבליטה קואליציה אנושית מגוונת: שחור, יהודי וסינית הנחושים להיכנס באמ־אמא של מלכת החייזרים הקטלנית.
מסתבר ש"היום השלישי: התחדשות" ניזון גם מגרעין קשה של אקטואליה. הוא מגיע לבתי הקולנוע ברחבי תבל בדיוק ביום שבו קרסה האחדות האירופית, ויממה אחת בלבד לאחר שחיל האוויר הישראלי קלט ברוב טקס את חלוץ מטוסי החמקן דוברי העברית, "אדיר" שמו. שני נתונים רבי משמעות שאמריך בוודאי ייאלץ לקחת בחשבון כשייגש להתקין את סרט ההמשך הבא.
מגוחכותו של הסרט מתבלטת פחות באפקטים החזותיים של פיצוץ חלקים נרחבים מכדור הארץ, ויותר בטקסטים שהושמו בפיהם של גיבורי העלילה. משום שהסרט מתחולל ביום העצמאות האמריקאי (וזה גם שמו המקורי באנגלית), מדברים הכל ברצף של קלישאות פטריוטיות מסוג המוכר מנאומי דונלד טראמפ או בנימין נתניהו. ריקנותן של הנוסחאות הלשוניות הללו היא הנכס הקומי של הסרט הזה, אף שיש בעולם די והותר פטריוטים/לאומנים שייקחו את הדברים במלוא הרצינות.
חמשת המינים - "חטאים קטנים", אוסטרליה 2014
הסקס הנושן ההוא – גבר, אישה, מיטה – כבר לא עושה רושם על אף אחד. אפילו לא על ההטרוסקסואלים, שכבר מזמן הוצאו מהטרנד. מדובר פה בארבעה זוגות נשואים, שבדרך כזאת או אחרת משחילים לחייהם ממד קינקי או פטישיסטי, על מנת להעיר את הלהבה שכבתה בחדר השינה. לרעייתו החסודה של איזה היפוכונדר כפייתי יש פנטזיה להיאנס על ידי בעלה, בלי שתדע כי האונס הוא אכן בן זוגה; נשוי אחר, מיואש לגמרי מכאבי הראש התכופים של אשתו, מסמם אותה בכדורי שינה, רק כדי להפוך אותה מחדש לבובת המין הפרטית שלו; נשואה נוספת עולה על הפטנט שמגרה אותה מיד – מסתבר שכאבים פיזיים שחש בעלה מחרמנים אותה עד השמיים. ויש עוד זוג שנכנס חזק לעסק של חילופי דמויות, כאילו מדובר בהצגת תיאטרון מתמשכת, ולא בהתנהלות שגרתית של אפרוריות היומיום.
מחרוזת סיפורים בלתי מעניינת זאת נשזרת יחד על ידי ג'וש לוסון, שחקן טלוויזיה פופולרי באוסטרליה, שעושה כאן את בכורת הבימוי שלו. למרבה המזל מאפיל סיפור חמישי על ארבעה סיפורים צפויים אלה, וזהו סיפור מבריק המבוצע באופן וירטואוזי, שבשבילו שווה להשקיע זמן וכסף בסרט הזה.
הסיטואציה האבסורדית המתחוללת על הבד הולכת כך: גבר צעיר (טי. ג'יי פאור), חירש־אילם, מזמין בשירות סקייפ שיחת סקס עם מקצוענית המגישה שירותים שכאלה (ז'ניבייב הניי). הצרה היא שנדרש תרגום סימולטני לשפת הסימנים עבור הגבר מחפש הריגושים. על המתרגמת (ארין ג'יימס) שמתחברת לסקייפ מוטלת משימה מצחיקה ביותר - להזין את שני "המשוחחים" בתרגום שוטף של תנועות ידיים המדגימות את מגוון התנוחות המפונטזות. והנה כי כן, אפילו סקס עוד יכול לסחוט ריגוש, שלא לדבר על צחוק מתגלגל.