סרטים סביב לה: שניצר עם המלצות צפייה לקראת פסטיבל ירושלים

טרנס דיוויס הקדיש 15 שנים להפקת "שיר שקיעה". בשנת 2000, מיד לאחר ההפצה הכושלת של סרטו היפה "בית האשליות" (עם ג'יליאן אנדרסון), התפנה דיוויס, אולי בכיר הקולנוענים הבריטים הפועלים כיום, לעבודות הליטוש האחרונות לקראת הסרטת העיבוד הפילמאי שלו לרומן מאת לואיס גראסיק גיבון, העוסק בתיאור פרטני של חיי הכפר בסקוטלנד של תחילת המאה ה־20 מבעד לעיניה של אישה צעירה. קירסטן דנסט, אז בת 18 בלבד, הופקדה על גילום הדמות הראשית ב"שיר שקיעה", והכל היה מוכן לשריקת הפתיחה.

אבל אז, זמן מה לפני פרוץ הצילומים, נסוג הבי־בי־סי מהחלטתו להשקיע כספים בהפקה בלתי מסחרית זו, ודיוויס נאלץ לקפל את תוכניותיו. שנה לאחר מכן, וגם שנתיים עוד יותר מאוחר, כונסו מחדש השותפים ליצירת "שיר שקיעה", מתוך ידיעה שהנה הנה מגיע הכסף והפרויקט יוצא לפועל. אבל לא. בשל כך לא עשה דיוויס שום סרט עלילתי במשך 11 שנים, עד שב־2011 הוא נכנע וביים את "הים העמוק הכחול" (עם רייצ'ל וייס), שכמו תמיד זכה אף הוא לציונים גבוהים בסקאלת המבקרים, והצטרף מיד אל רשימת סרטי דיוויס ככישלון קופתי נוסף.

ולא עברו אלא ארבע שנים נוספות, והנס קרה - נמצא כסף להרים מחדש את ההפקה המרוסקת של "שיר שקיעה". כל זאת בתנאי לא פשוט שדיוויס נאלץ לבלוע: נופי סקוטלנד, המשחקים תפקיד משמעותי בעלילה, מצולמים פה בניו זילנד.

רק לשם רענון הזיכרון: סרט הביכורים של דיוויס, "קולות רחוקים דוממים" (1988) הוא אחת מיצירות המופת הגדולות של הקולנוע הבריטי, וגם הסרט שבא בעקבותיו, "סופו של יום ארוך" (1992) לא נופל ממנו בהרבה. היו אלה שני סרטים אוטוביוגרפיים שבהם שחזר הקולנוען יליד 1945 את שנות ילדותו האפלות בצל אב רודן ואם סובלת, בבריטניה של שנות הצנע שבאו עם סיום מלחמת העולם השנייה. מאז הספיק דיוויס לביים עוד ארבעה סרטים עלילתיים, המבוססים כולם על ספרים או מחזות שחיברו אחרים, ולמרות זאת הם עדיין מספרים את אותו הסיפור על אודות גברים מדכאים, נשים מדוכאות, ילדים שנמחצים בלחצים של עוני ועינוי עצמי.

מהבחינה הזו, "שיר שקיעה" אינו יוצא דופן. ראשיתו בשנת 1912, בחווה בצפון־מזרח סקוטלנד, שבה אב דומיננטי וצר אופקים (פיטר מולאן המצוין) כופה את רצונותיו החשוכים על אשתו וצאצאיו המרובים מדי. האישה אינה עומדת בלחץ גורלה ומתאבדת, ואת מקומה בהיררכיה של הנשים המעונות תופסת הבת כריס (בגילומה של דוגמנית העל אגינס דיין). מכאן מתנהל על הבד אותו שיר שקיעה רחב אופקים, שעליו מרמז שם הסרט.

מדובר בשקיעה של רודן קטן, האב הדוחה, ובשקיעה משמעותית יותר של ערכי החברה המסורתית בבריטניה, שנשחקת בקרבות המיותרים של מלחמת העולם הראשונה. כמו בכל סרטיו, דיוויס משכיל להקים לחיים מחודשים את אווירת הימים ההם באמצעות שירים עממיים ופופולריים שהיו מקובלים לפני מאה שנה. כמתבקש מסיפור פנורמי שבו הנוף וההשתנות המתמדת שלו מהווים חלק אינטגרלי מהאמירה הדרמטית, "שיר שקיעה" צולם בחלקו במצלמות פילם 70 מ"מ מסורתיות ומסורבלות, כאשר הצלם מייקל מק'דונף ("אלברט נובס", "קר עד העצם") משלים את החסר במצלמות דיגיטליות עדכניות.

אורכו של הסרט (שעתיים ורבע) והניכור המובן מאליו שנגרם בשל הניב הסקוטי הצורם שבו מתנהלים הדיאלוגים (בארצות דוברות אנגלית הוקרן הסרט כשהוא מלווה בכתוביות באנגלית), אינם מסייעים ל"שיר שקיעה" להפוך לסרט קל לצפייה, אבל עיון בקטלוג של פסטיבל ירושלים שמתחיל ביום חמישי הקרוב מלמד שהוא אחת הפנינים הפילמאיות שאין להחמיצן השנה.

בחזרה לפולין

במשך 17 שנים (בין 1991 ל־2008) יז'י סקולימובסקי לא ביים סרטים. הוא העדיף אז להתמסר לקריירות האחרות שלו - ציור וכתיבת מחזות. סקולימובסקי, שהיה רכיב משמעותי בדור הזהב של הקולנוע הפולני בשנות ה־60 (אנדז'יי ויידה, אנדז'יי מונק, רומן פולנסקי, יז'י האס, יז'י קוואלרוביץ'), החל לביים סרטים ארוכים עוד ב־1965, ובהם הבליט את הרוח המרדנית וחסרת הסבלנות של גיבוריו. כמו עמיתו הנודע פולנסקי, גם סקולימובסקי עקר למערב אירופה בשלב די מוקדם של הקריירה שלו, ועשה סרטים בצרפת, בלגיה ואנגליה, וביניהם "הרפתקאותיו של ז'ראר" (עם קלאודיה קרדינלה), "הצעקה" (אלן בייטס) ו"שעות גנובות" (ג'רמי איירונס). ואז, כאמור, נכנס לתקופה ארוכה של אלם קולנועי.

שובו לשדה היצירה הזה התאפיין קודם כל בחזרה לפולין, שם עשה ב־2008 את אחת העבודות הקולנועיות היותר מרשימות שלו - "ארבעה לילות עם אנה", העוסק בסיפור אופציונלי שמסופר מארבע זוויות הצצה שונות.

גם "11 דקות", סרטו האחרון שייחשף בפסטיבל ירושלים, הופק בפולין וגם הוא שב אל אותה נקודת זינוק הבוחנת אירוע ומידע גלוי וסמוי על אודותיו דרך מנסרה של מראות וגוונים. על הפרק מצויים חיים אקראיים בוורשה, באחר צהריים סתמי אחד, בין השעה חמש לשעה חמש ו־11 דקות. בקרן רחוב אחת מתחוללים בזה אחר זה המון אירועים סתמיים - אוטובוס ובו נוסעים סטודנט תמהוני וצייר זקן חולף על פני כיכר שבה אסיר לשעבר מוכר נקניקיות לחבורה מצטחקת של נזירות; מעבר לכביש, בלובי של בית מלון מפואר, מנסה גבר חשוד להסתנן למעלית המובילה לקומות העליונות, שבאחת מהן מנהל במאי סרטים הוליוודי בעל אופי מגעיל סוג של אודישן/הטרדה מינית לשחקנית סבלנית. דילר סמים הרכוב על אופנוע נקלע אף הוא לסביבה, שבאחד מבנייני המגורים בה נאבקים אנשי צוות אמבולנס בכמה טיפוסים מסוכנים, המונעים מהם הגשת עזרה ראשונה לאישה נצרכת. ויש עוד הרבה תפניות וזוויות סיפור.

דומה שסקולימובסקי הולך על העיקרון שלא חשוב הסיפור, העיקר הוא האופן שבו מספרים אותו. ב"11 דקות" הוא משתמש במגוון של אמצעים חזותיים - מצלמת יד, מצלמות מעקב אוטומטיות, מצלמות סקייפ, וידיאו מחשב, סרטון שחזור משטרתי המצולם בווידיאו חובבים וכן הלאה. התוצאה המתומצתת (83 דקות בלבד) לניסיון האסתטי הזה מרשימה עוד יותר אם מביאים בחשבון שהבמאי ניצב עתה על סף יום הולדתו ה־80.

ב־1967 ביים סקולימובסקי מעין סרט אקשן בשם "הזינוק", שעקב אחר בלגי צעיר ומשוגע למכוניות המסתבך בעלילה המדלגת בין העתיד, העבר וההווה, ולאו דווקא בסדר הגיוני. ז'אן פייר לאו, אז בן 23, גילם את הדמות הראשית. כיום לאו כבר בן 72, ובירושלים הוא מיוצג בסרט רב רושם בשם "מותו של לואי ה־14", שבו הוא מחייה מול המצלמה את מלך השמש הצרפתי. לאו, שפרסומו העולמי בא לו כבר בגיל 14, כשהוביל את סרטו של פרנסואה טריפו "400 המלקות", הופיע בלמעלה מ־90 סרטים, אך דומה שלעולם לא נסק לדרגת זיכוך וצלילות כמו בתפקיד המלך הגוסס.

"מותו של לואי ה־14", שביים אלברט סרה הקטאלוני, שסרטיו האטיים אינם מוכרים בארץ, מתאר את הימים האחרונים בחייו של המפואר בשליטי צרפת, ובנקודה זאת בסקירה דומה שמותר להוסיף גם ספוילר כבד מנשוא: בסיום הסרט המלך אכן מת. למען האמת, במרבית דקותיו של הסרט הוא שוכב במיטת האפיריון שלו וגוסס, כשסביבו מתרוצצים רופאיו השרלטנים, משרתיו המודאגים וחבר נשים אופטימיות, הבטוחות כי השקיעה של מלך השמש היא זמנית, ועוד מעט הוא יקום ממרבצו.

לכאורה, לאו נדרש פה לפעילות מינימלית. שוכב, כמעט לא זז וגם לא מדבר. פה ושם הוא לוחש משהו, או מנופף קלות בכף ידו, וזהו. כל שנדרש ממנו הוא לשקוע, למות. עם חבורת רופאים שכמו ברחה זה עתה מהמחזה התקופתי של מולייר, "החולה המדומה", ועם תאורת נרות מרשימה שלעתים מתקרבת בהישגיה החזותיים לציוריו של ז'ורז' דה לה טור, מצליחים הבמאי סרה והמוציאים לפועל שלו - הצלם ג'ונתן ריקבורג וכמובן ז'אן פייר לאו - להקים לתחייה את רגעי המוות של האיש ששלט באירופה 72 שנה, יותר מכל אדם אחר, ומת ב־1 בספטמבר 1715.

הדלת הטורקית

בלי שום קשר להסכם עם ארדואן, ובעצם עם קשר סמוי אליו, יגיעו לירושלים הבמאי הטורקי מהמט קן מרטוגלו וסרט הביכורים שלו "אלבום", שנחשף לראשונה לפני מספר שבועות בפסטיבל קאן. לכאורה מדובר במלודרמה משפחתית שההיתכנות שלה אפשרית בכל חברה. זוג נשוי שואף לאמץ ילד ונתקל במספר קשיים בירוקרטיים שלא פשוט להתגבר עליהם. עד כאן שום דבר מיוחד.

המיוחד הוא, ושם הסרט יותר ממרמז על כך, ההכרח לזייף מציאות, לשחזר את העבר שלא היה, ובכך לפייס את הסביבה. האלבום שתורם את נוכחותו לשם הסרט, הוא אלבום תצלומים משפחתי, שבו נראים בני הזוג בשלבי ההריון והלידה השונים של הילד שמעולם לא ילדו. הנה האישה בחודש השישי, כשהשניים מבקרים במוזיאון הימי של אנטליה; הנה הם על שפת הים בריביירה הדרומית של המדינה; והנה האישה ההרה ממש רגע לפני הלידה, עם כרסה בין שיניה, עומדת במטבח ומוזגת מים מקומקום חשמלי. והנה גם הרופא וצוות האחיות שסייעו ללידה להגיע לגמר טוב, וכך הלאה.

ההכרח לבדות את המראות והתצלומים הללו נובע, על פי תפיסת הבמאי, מצרות האופק והעין של החברה הטורקית בת ימינו. בני הזוג, הוא מורה להיסטוריה והיא פקידת מס הכנסה, נאלצים לעקור לעיר זרה מיד לאחר שהם מניחים ידיהם על התינוק המאומץ, אחרת יהפכו ללעג בפי הסובבים אותם. במהלך הסרט מרבה מרטוגלו להדגיש פריימים של דלתות פתוחות ונעולות, בבחינת רמז עבה לאטימות החברה שהוא תוקף (אבל ברמז ובעדינות).

יתרה מכך: יש ב"אלבום" רצף מאופק, בהחלט לא מגויס, של תיאורי הבירוקרטיה הממשלתית, שנועד להגחיך את חלומות האימפריה המחודשת של השלטון הטורקי העכשווי. סרט ראוי.